במדינת ישראל מדברים ברצינות על אפשרות של… טוב, כאן צריך להיזהר במינוחים. ננסה לומר מה האפשרות הזאת בשיא הזהירות: מדברים ברצינות על האפשרות שבדרך כלשהי, שאיננה כרוכה באלימות ישירה, לא יהיו יותר ערבים ברצועת עזה. או שיהיו הרבה פחות ערבים. ושוב נזכיר – צריך להיזהר. השר אבי דיכטר אמר לפני שנה “אנחנו מגלגלים את נכבת עזה”, אחר כך חטף על הראש, אחר כך ניסה הסבר דחוק. גם מי שאומר ״טיהור אתני״, כמו משה יעלון, מייד חוטף. גם מי שאומר ״טרנספר״ יחטוף. גם מי שאומר ״גירוש״ יחטוף. ישראל לא תעשה דברים כאלה. אולי – וזה הנוסח של השר בצלאל סמוטריץ׳ – ונוסח דומה לזה של השר איתמר בן גביר (כשטען שבנימין נתניהו מגלה ״פתיחות״) – ישראל תגיע עד כדי ״עידוד הגירה מרצון״ של ערבים מעזה.
על הדיבור הזה צריך לשאול שלוש שאלות. הראשונה – האם בכלל מותר לדבר דיבור כזה. השנייה – האם כוונה מוצהרת לממש מדיניות שמתכתבת עם דיבור כזה עומדת בסטנדרט המוסרי שישראל שואפת אליו. השלישית – האם זה בכלל דיבור רציני, או שמדובר בסוג של פנטזיה, שמטרתה להדחיק את הקושי האמיתי, או להרגיז יריב פוליטי, או להרתיע אויב פוטנציאלי.
נתחיל בשאלה הראשונה. אולי נכון להתחיל אותה באזכור של אגדה מוכרת, שיש בה גם יסוד של אמת. אגדה על פרופסור בטכניון, שביקש מהסטודנטים שלו להסביר כיצד נכון להנדס צינור להעברת דם מאילת לאשדוד. המטרה לא הייתה כמובן לתכנן צינור כזה, המטרה הייתה לבחון האם הסטודנטים יתהו מדוע יש צורך בצינור להעברת דם – או שמא יפנו מייד לשאלות הטכניות הנוגעות לקוטר, שיפוע, וכיוצא בזה. המטרה הייתה לרמוז – במשתמע – שיש שאלות שלא ראויות לתשובה. המטרה הייתה לחשוף את האטימות המוסרית של מי שמוכנים לדון בכל דבר ששייך למרחב המקצועי שלהם, בלי להתקומם על עצם הדיון.
וזו שאלה שצריך לשאול גם על ״הגירה מרצון״. האם ראוי בכלל לדון בהגירה מרצון בסוג של רצינות עניינית. לשקול את הבעד והנגד, לחשוב על ההשלכות החברתיות והדיפלומטיות, להרהר בעילות המוסריות שמאפשרות או לא מאפשרות מדיניות כזאת. אולי צריך פשוט לצעוק: איזה תוכנית מפלצתית יש בראשכם, שתגרום לכם לשקול הזרמה של דם מאילת לאשקלון? ולא – אני לא אומר שצריך לצעוק. הנטייה שלי היא לחשוב שלא צריך לצעוק. אבל אני בכל זאת מעלה כאפשרות את הטענה שאולי צריך לצעוק. כי יכול להיות שנעשינו אטומים כמו הסטודנטים ההם להנדסה, שלא הבינו שצריך לצעוק.
צפו: האתגר החרדי בשישה פרקים
השאלה השנייה היא כבר במסגרת הדיון עצמו, אחרי שעברנו את משוכת צינור הדם. מרגע שהסכמנו לקיים דיון, במסגרת מרחב האפשרויות המתייחסות למדיניות בעזה, גם על האפשרות התיאורטית של ״עידוד הגירה מרצון״, אפשר לשאול האם עידוד כזה הוא מעשה מוסרי. וכמובן, שאלה כזאת מולידה מייד הרבה מאוד שאלות משנה. כמו: מוסרי בעיני מי? המוסר איננו סט מוסכם של ערכים המקובלים באותו אופן על כלל בני האדם. כמו: מוסרי לעומת מה? ברור שמוסר בעולם האמיתי מתייחס לשאלות בהקשרן המעשי. האם עידוד הגירה הוא דבר מוסרי? אין ספק שכן, אם האלטרנטיבה היחידה לעידוד הגירה היא רצח המוני. אין ספק שלא, אם האלטרנטיבה הסבירה לעידוד הגירה היא חיים של שכנות טובה ושלום. אבל אלה האפשרויות הקלות. יהיו הרבה מאוד מחלוקות על הרבה מאוד חלופות אחרות.
כאשר ישראלים מתווכחים על השאלה האם פעולות שמתבצעות כעת בעזה הן ״מוסריות״ או ״לא מוסריות״ עיקר הוויכוח איננו על העובדות – מה באמת מתרחש בעזה – אלא על ה״ערכים״ – על השאלה למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים ״מוסריות״.
מה שמחייב דיון גם על העניין הזה של ״רצון״. מה זה אומר ״עזיבה מרצון״. ניתן דוגמה: שודד נכנס לבר, מצמיד אקדח לרקתו של המוזג ומציע לו לפתוח את הקופה וללכת. אם הוא רוצה. הוא יכול לפתוח את הקופה ואז הוא יכול ללכת. מותר להניח שברוב המקרים זה מה שהמוזג ירצה לעשות. מותר להניח שכולנו נסכים, שבמקרה הזה המילה ״רצון״ מבטאת משהו שהוא לא בדיוק ״רצון״. שוב, זה מקרה קל, אלא שלמעשה, גם במקרים מעורפלים יותר, רצון מופיע בנסיבות שכוללות אילוצים, מגבלות, בלמים, דחפים: האם כל מי שקמה בבוקר באמת ״רוצה״ ללכת לעבודה? מצד אחד היא רוצה – מצד שני היא הייתה שמחה ליום של חופש. מצד אחד, היא אוהבת את העבודה. מצד שני, לפעמים אין לה חשק. מצד אחד, היא צריכה להתפרנס. מצד שני – אין צד שני: היא צריכה להתפרנס. הרצון של העובדת ללכת לעבודה הוא רצון אמיתי, שאי אפשר לנתק מנסיבות חיים. רצון שנובע ממצב.
במילים אחרות: ״רצון״ אינו נטול הקשר. ולא יהיה מופרך לחשוד שמי שרוצים לעודד הגירה מרצון, מוכנים לנקוט בצעדים שיגבירו את הרצון. ליצור נסיבות שיחזקו את הרצון. תמריצים חיוביים למי שירצה, תמריצים שליליים למי שלא ירצה. אם ערבים בעזה יהיו מאושרים, הם לא ירצו להגר. אם יהיו אומללים, יש סיכוי גדול יותר שירצו להגר. משמע, אם ישראל תבקש לעודד הגירה של ערבים יהיה לה אינטרס מובהק להעלות את רמת האומללות בעזה. וזה אינטרס שעלול להוביל לצעדים שלפחות בעיני חלק מהציבור יהיו לא מוסריים.
עכשיו לשאלה שלישית: כמה זה בכלל רציני? המהלך של החודשים האחרונים הוא בעיקרו מהלך של נרמול השיח על עידוד הגירת ערבים. נרמול הוא מהלך ראשון והכרחי בדרך לבדיקת היתכנות. רעיון נשתל, מופץ, נדון בהרחבה, עם הזמן מתרגלים אליו, הוא נעשה קצת פחות מזעזע. צריך להודות באמת: גם אירועי 7 באוקטובר הפכו את הרעיון של עידוד הגירה לקצת פחות מזעזע. כי כמו שאמרנו: הגירה מרצון נראית הרבה יותר מוסרית כאשר האלטרנטיבה היחידה היא טבח המוני.
מי שרוצים לגלגל מהלך של ״עידוד הגירה מרצון״ (כלומר, עידוד הגירה – כי אני מקווה שכבר הסכמנו שהמילה ״רצון״ נתונה לפרשנות מכל מיני סוגים) צריכים להרגיל אליו את החברה הישראלית, וצריכים להרגיל אליו את הקהילה הבינלאומית, או לפחות את אותם מרכיבים שלה שיש סיכוי שיסכימו לקבל רעיון כזה כראוי לבדיקה. אפשר בקלות למנות את יתרונותיו: הוא יחסל מוקד של מתח שמצית מלחמות. הוא יאפשר לעזתים שחיים באומללות (גם אם ישראל לא משתדלת לאמלל אותם) לחיות בקצת פחות אומללות. הוא יאפשר לישראלים לחיות ביותר ביטחון. אפשר למנות בקלות גם את חסרונותיו: אין הרבה מדינות בעולם שמסכימות למהלכים של פינוי אוכלוסייה. אין הרבה מדינות בעולם שמשוועות לקלוט מאות אלפים או מיליונים של עזתים. אין, וספק אם יהיו.
אז כמה זה רציני? זה רציני כמו הדיבור בתחילת שנות השבעים על הצורך להתנחל ביהודה ושומרון. זה רציני כמו הדיבור בתחילת שנות השמונים על ההכרח להציב הנהגה אוהדת לישראל בלבנון. זה רציני כמו הדיבור בתחילת שנות התשעים על חתימת הסכם עם יאסר ערפאת, וכמו הדיבור באמצע שנות האלפיים על פינוי כל יישובי חבל עזה. זה רציני כמו עוד דיבורים, שמטרתם לאפשר לישראל את מה שהיא הכי רוצה, ולא בטוח שיש בכוחה להשיג בטווח הנראה לעין: לחיות כשאין לצידה שכנים עוינים ורצחניים שמבקשים את רעתה. כלומר – רציני כמו חלום.