על מה שקרה בבית הלבן בסוף השבוע אפשר לכתוב מסה ארוכה, שכוללת שלל תובנות היסטוריות (לא היה כדבר הזה), אזכורים של עלבונות קודמים בבית הלבן (אייזנהאואר מחרים את קסטרו), יחסים רעועים עם מנהיגים זרים (דה גול, אינדירה גנדי). אולי עוד יגיע יומה של המסה הזאת. בינתיים, נציע תובנות בקצרה, כדי לנסות לעשות סדר במה שקרה.
לעשות סדר משמעותו להפריד בין כמה דברים.
הראשון – נימוסים והליכות.
השני – מוסר וערכים.
השלישי – מדיניות חוץ.
כמובן, כל נושא נוגע בנושא, וכל סעיף משפיע על משנהו, ובכל זאת צריך להפריד.
האם המוני פלשתינים יעזבו את עזה השנה?
האם יהיו בחירות בישראל כבר השנה?
בואו להתחרות בתחזית האירועים של המדד
נימוסים והליכות: הייתה מסיבת עיתונאים ארוכה, שכדאי לצפות בכולה. היא התנהלה באופן סביר עד הדקות האחרונות. היא הדרדרה לחילופי מהלומות מול המצלמות משום שהנשיא האוקראיני, וולודימיר זלנסקי, לא קרה נכון את תמונת המציאות, ולא הבין מתי מוטב לשתוק – ומשום שסגן הנשיא ואנס והנשיא טראמפ הם אנשים כוחניים וגסי רוח. הוא – האוקראיני – היה צריך להתאפק. הם – האמריקאים – חסרי תקנה. העולם יצטרך להסתגל לסגנונם, ולהיזהר בכבודם. מאחורי הגב, אפשר ללעוג לצורך העלוב שלהם בתשומת לב, בהכרה תודה ובחנופה. אבל מי שצריך את אמריקה, ייאלץ לבלוע את הרוק, ולהתחנף. לשבחו של בנימין נתניהו ייאמר: הוא מבין זאת היטב, ופועל בהתאם.
מוסר וערכים: בעל הטור ברט סטיבנס כתב מאמר יפה בניו יורק טיימס בעקבות המפגש טראמפ-זלנסקי תחת הכותרת ״יום של קלון״. בזה הדהד את אחד מהנאומים הכי מוכרים בהיסטוריה של אמריקה – נאומו של פרנקלין רוזוולט אחרי המתקפה היפנית בפרל הארבור. הצירוף ״יום של קלון״ מתייחס לתשתית הערכים, שמובילה את ממשל טראמפ למדיניות אוהדת לנשיא פוטין ועוינת לנשיא זלנסקי. ובאמת – אין במה להתגאות. הנשיא טראמפ אינו נשיא שמרבה לעסוק בערכים. הוא עוסק באינטרסים ובעסקאות. בזה, הוא שונה מאוד מהנשיאים הרפובליקנים הדומיננטיים של העשורים האחרונים, רונלד רייגן וג׳ורג׳ דבליו בוש. הוא דומה קצת יותר לנשיאים הרפובליקנים שקדמו להם, ריצ׳רד ניקסון ודווייט אייזנהאואר.
אפשר להצטער על כך שהנשיא האמריקאי איננו רוצה לקדם ערכים של קידמה, שלום, הומניזם, סובלנות, דמוקרטיה בעולם. אבל רצוי לזכור שאמריקה לא חייבת לאף אחד שום דבר. למעשה, כאשר היא מקדמת ערכים יש מי שמתלוננים (כי מי שמם להטיף לנו מוסר), וכאשר אינה מקדמת ערכים יש מי שמתלוננים (כי מה פתאום הם נוטשים אותנו). יש נשיאים שבחרו בערכים, במסורת הנשיא וודרו וילסון, יש שבחרו בפחות ערכים, במסורת אייזנהאואר, יש שבוחרים בעוד פחות – זה טראמפ. במסיבת העיתונאים, כאשר נשאל לצד מי הוא, נתן תשובה כנה וברורה: אני לא חבר של אף אחד. אני נשיא ארה״ב. בסעיף הנימוסים וההליכות, יכול היה לבחור בנוסח קצת יותר עדין. בסעיף הערכים, זו תשובה ישירה שמפזרת ערפל. מי שרוצה עולם שאמריקה מנסה לארגן על פי ערכיה, ייאלץ להמתין לנשיא אחר, לעידן אחר (שעוד יחזור. הוא עוד יחזור. המערכת האמריקאית היא מערכת מחזורית).
מדיניות חוץ: זה היה גס ומכוער, זה העיד על חוסר עניין במדיניות ערכית, וזה הבהיר לאן אמריקה חותרת, אם לא הבנתם קודם. הנשיא טראמפ מתנער מהתפקיד שארצו לקחה על עצמה במאה השנים האחרונות ויותר, להיות מנהיגת העולם החופשי (בהתנדבות, מרצון טוב, וגם משום שזה התאים לאינטרסים מסוימים שלה). הנשיא טראמפ חותר למערכת בינלאומית של התגוששות בינגושית, שבסיסה אינטרסים כלכליים, חלוקה לאזורי השפעה, בריתות מזדמנות, וככל האפשר, מניעת התפרצות אלימה. אוקראינה מעניינת אותו, אם הוא יכול לכרות בה מינרלים. מעבר לזה, הוא מקבל שהיא החצר האחורית של רוסיה, ותהיה נתונה להשפעתה הפוליטית. רוסיה מעניינת אותו, כדי להרחיק אותה מסין, שהיא היריבה הכלכלית העיקרית של ארה״ב. סין מעניינת אותו, משום שהיא מאיימת על ההגמוניה האמריקאית, ומציפה את השוק במוצרים זולים, שפוגעים בעובדים האמריקאים. וכן הלאה.
זלנסקי ניסה להזכיר לטראמפ את מה שנשיאים אמריקאים רבים לפניו קיבלו: כניעה לכוחנות ביבשת אחרת, תוביל בסופו של דבר לאיום על ארה״ב. זו תזה שטראמפ לא מקבל כנראה. הוא לא היה מתערב בוויאטנם כדי למנוע מהקומוניסטים להשתלט עליה. הוא לא היה מתרגש מהפלישה של בריה״מ לאפגניסטאן בשנות השמונים של המאה הקודמת, בוודאי שלא היה מנסה לייצא דמוקרטיה לעיראק בתחילת שנות האלפיים. טראמפ התרגז באמת כאשר זלנסקי ניסה למכור לו את חבילת ״האוקיינוס לא יגן עליכם״. הוא התרגז, משום שזה השינוי המהותי שהביא למדיניות החוץ האמריקאית. הוא סומך על האוקיינוס, ועל כוחה המבהיל של אמריקה. השאלה מי ישלוט באירופה וכיצד לא כל כך מעניינת אותו.
וזה כמובן השינוי שמבהיל את שאר העולם. משום שזה שינוי, שבגרסתו הרכה היה מונע את מלחמת המפרץ השנייה (דמוקרטיה לעיראק), אבל בגרסתו הקשה היה מונע גם את השתתפות האמריקאים במלחמות העולם הראשונה והשנייה. דמיינו את וינסטון צ׳רצ׳יל מגלה, שלנשיא ארה״ב לא אכפת אם גרמניה הנאצית תכבוש את לונדון. דמיינו את קונרד אדנאאואר מגלה, שלנשיא ארה״ב לא אכפת אם רוסיה הסובייטית תכבוש את מערב ברלין. אחרי מה שקרה בבית הלבן בסוף השבוע קל יותר לדמיין אפשרויות כאלה. ורצוי לעשות זאת, כדי להיערך למציאות חדשה.
למה יש רוע בעולם? אם עוד לא קראתם, זה הזמן!?
