מה מטרת המלחמה? הנשיא טראמפ הציג אותה כמה פעמים, כל פעם אחרת. במקרה אחד, דיבר על העם האיראני שיש לשחרר. במקרה שני דיבר על איום הטילים על ארה״ב. במקרה שלישי, על החתירה הנמשכת של איראן לגרעין. אגב, כאשר מדובר בגרעין שיעור האמריקאים שמבינים את הצורך במתקפה גדול יותר. גם נתניהו, שדיבר במוצאי שבת בקצרה, היה קצת עמום ביחס למטרה שהשגתה תאפשר להודיע שהמשימה הושלמה: זה ״מבצע להסרת האיום הקיומי מצד משטר הטרור באיראן״. זה מבצע שאמור למנוע מ״משטר טרור רצחני״ להתחמש ״בנשק גרעיני שיאפשר לו לאיים על האנושות כולה״. זה מבצע שיצור ״את התנאים לעם האיראני האמיץ ליטול את גורלו בידו״. ננסה לדייק את תיאור המטרות הללו, כי מאחוריהן כמה הנחות שלא בהכרח מתיישבות זו עם זו.
הסרת האיום הקיומי זו מטרה אחת. האם היא מחייבת את הסרת ״משטר הטרור״, או שישנה אפשרות שמשטר הטרור יישאר על כנו, אם יובטח שאינו מאיים עוד על ישראל, או על שאר העולם? נתניהו לא נתן תשובה מלאה. הוא נתן רק חצי תשובה: המבצע ייתן לעם האיראני הזדמנות להיפטר ממשטר הטרור. כלומר – הסרת האיום עלינו, הסרת המשטר עליהם. וכמובן, כאן חבויה הנחה שעוד צריכה הוכחה. אם העם האיראני האמיץ ייטול את גורלו בידו, איראן תחדל מלהיות איום קיומי, או תחדל מלחתור להתחמש בנשק גרעיני. מה שכמובן אפשרי, וגם הגיוני שיקרה, אבל לא מובטח. כמה מדינות שאפשר לציין התחמשו בנשק גרעיני גם כאשר לא היו תחת משטר של טרור. כמה מדינות בחרו להיות איום על העולם, גם תחת משטר שהעם תמך בו, ולעיתים אפילו בחר בו.
בעניין החרדים… – בואו להציץ בספר החדש של שמואל רוזנר
כך או כך, המטרות מגוונות, ונדמה שיש ביניהן היררכיה על פי הסדר הבא:
הצלחה מלאה – מהפיכה באיראן, שתבטל את עשרות שנות המשטר השיעי ותעביר את איראן למסלול של שינוי. השינוי המקסימלי: איראן תהיה כבלגיה, או קנדה. מדינה דמוקרטית ושוחרת שלום. השינוי הריאלי: הביטו במזרח התיכון ובחרו את הדגם האפשרי למדינה כזאת. דמוקרטיות מערביות נדירות בסביבה הזאת. אולי מוגזם לצפות לשלטון כזה בטהרן.
הצלחה בינונית – מעבר לשלטון דומה פנימית ושונה חיצונית. איראן תמשיך להיות איראן כלפי אזרחיה, אבל תחדל מלהיות איראן כלפי סביבתה. המהפכה האיסלמית לא תהיה עוד מהפכה לייצוא, רק לצריכה פנימית. איראן לא תתמוך בטרור, לא תחתור תחת משטרים אחרים, לא תצטייד בנשק גרעיני, לא תחרוג ממה שעושות מדינות אחרות בסדר הגודל שלה, שאינן נתפסות כאיום על שלום העולם, הגם שתרבותן אינה מגשימה אידיאל פוליטי ראוי לחיקוי.
הצלחה מינימלית – פגיעה קשה בתשתיות הצבאיות של איראן, מה שיגלגל את יכולתה לפעול בחתרנות נגד מדינות אחרות כמה שנים לאחור, ואולי גם ירתיע אותה, בידיעה שאינה מוגנת. פגיעה כזאת תאפשר לישראל, או לארה״ב, לחזור ולתקוף בלא חשש גדול בכל עת שהאיראנים ייראו כמי שמנסים לשקם את כוחם. למעשה, מדובר במהלך שדומה למה שכונה כאן ״כיסוח דשא״ בהקשר לארגוני הטרור. כמובן, על כיסוח דשא צריך להקפיד. חזרה לשגרה שאננה יכולה להיגמר בהפתעות קטלניות.
שלוש המדרגות הללו של הצלחה מבטאות, באופן כללי, את מה שהמתכננים יכולים לצייר למנהיגים כפוטנציאל. הגשמתן תלויה בהצלחה המבצעית, בסבלנות הפוליטית, בהתנהלות של העם האיראני. מהלכי הפתיחה מלמדים שהצלחה מבצעית היא התנאי שמתמלא. מהלכי הפתיחה מלמדים שיש פער – צפוי – בין הסבלנות הפוליטית של טראמפ לבין זו של נתניהו – ולמעשה, בין הסבלנות של הישראלים לסבלנות של האמריקאים (שיש ביניהם רבים שמתנגדים נחרצות למלחמה. מהלכי הפתיחה לא מאפשרים לקבוע כיצד ינהג הציבור האיראני. לכן, השאלה האם ועד כמה ללחוץ בתקווה להגיע למדרגת ההצלחה המלאה, אם תונח מול המנהיגות האפשרות של מדרגת ההצלחה הבינונית, תהיה קשה. מצד אחד – לפעמים טוב ללכוד את הציפור שיש ביד. מצד שני – זו תהיה נטישה, לא ראשונה, של העם האיראני.
