החיסול של סינואר הוא הזדמנות, מסביר כותב אחד. החיסול של סינואר הוא מבוא לניצחון, מסביר אחר. החיסול של סינואר משנה את המציאות, מסביר שלישי. הוא לא משנה אותה, מסביר רביעי.
הנה מה שאפשר לומר על החיסול של סינואר, במלאת לו כמה ימים, אלפי מילים של פרשנות, עשרות שעות של פטפוטים טלוויזיוניים: החיסול של סינואר הוא מבחן רורשאך. אמור לי מה חשבת לפני החיסול, ואומר לך מה אתה חושב על החיסול. אמרי לי מה הייתה התוכנית שלך ערב החיסול, ואומר לך מה התוכנית שלך למחרת החיסול.
דוגמה: האם ישראל צריכה למהר למשא ומתן על החטופים, ולוותר עכשיו יותר מאשר בעבר כדי להחזיר אותם הביתה? תתקשו למצוא מישהו שחשב כך ערב החיסול, ושלא הסביר לאחר החיסול שהנה, הנה, עכשיו באמת (!) הגיע הזמן. תתקשו למצוא מישהו שלא חשב כך ערב החיסול, ולא הסביר לאחר החיסול שהנה, הנה, זו ההוכחה שהוא צדק לאורך כל הדרך, ושצריך להמשיך באותה הדרך.
עוד דוגמה: האם צריך לחתור לסיום של המלחמה. תתקשו למצוא מישהו שחשב כך ערב החיסול, ושלא הסביר לאחר החיסול שהנה, הנה, עכשיו באמת (!) הגיע הזמן לחתור לסיום, רצוי בתוספת ״רגל מדינית״. תתקשו למצוא מישהו שלא חשב כך ערב החיסול, ולא הסביר לאחר החיסול שהנה, הנה, זו ההוכחה שהרגל המדינית היא לא יותר מתירוץ לעצור לפני ניצחון, ושהרגל הצבאית היא זו שצריכה להמשיך לבעוט.
אפשר להעמיס עוד דוגמאות, אבל הרעיון ברור. חיסול סינואר הוא הוכחה למשהו. למה? למה שחשבתי קודם. במובן זה, הוא אינו שונה באופן מהותי מרוב מה שקורה במלחמה הזאת מיומה הראשון, ומשאלת היסוד שמרחפת מעליה הנוגעת לסיבה ולאחריות. כן, גם 7 באוקטובר הוא מבחן רורשאך דומה. האם המתקפה היא עדות לכישלונה של ההתנתקות, ועל כן הוכחה ניצחת לצורך לחזור לכיבוש, ואולי אפילו התיישבות? האם המתקפה היא עדות לכישלונה של אסטרטגיית נתניהו של חיזוק החמאס כמחסום לבלימת השאיפות המדיניות של הרשות הפלשתינית?
יש המפרשים כך, ויש המפרשים כך. ובדרך כלל, מדובר פשוט בדעה המוקדמת, מחוזקת בהוכחות מהמציאות. הנה הוכחה שהרפורמה המשפטית הייתה הרסנית והביאה חורבן. לא, הנה הוכחה שההתנגדות לרפורמה המשפטית הייתה הרסנית והביאה חורבן. סקר שערכנו כמה שבועות לאחר המתקפה, ושנדמה לי שכבר הוצג כאן לפחות פעם אחת בעבר, לימד אותנו בשלב מוקדם של המלחמה, שבעיני חלק משמעותי מהציבור האירוע המטלטל אינו מנוף לבחינה עצמית, אלא מנוף לחיזוק האמונה בצדקת הדרך. נכון – חלק ניכר מהציבור הסכים באותה עת לאמירה הכללית ש״ב-7 באוקטובר כל הקונספציות קרסו״. אבל ברגע שניתנה לאותם משיבים עצמם האפשרות להצביע על איזה קונספציות קרסו, הם החלו להתיישר לפי המחנות הפוליטיים והעמדות המוקדמות שלהם. כל צד נטה לטעון שהקונספציות שקרסו הן אלה של הצד השני.
בואו לצפות בסרטוני המדד: האתגר החרדי ב-6 פרקים
בואו להאזין למריו ליביו: האם יש חיים מחוץ לכדור הארץ?
התופעה הזאת מציעה אפשרות מעניינת להתבונן בתהליך הפסיכולוגי שסופו מה שנהוג לכנות ״קונספציה״. רוצים לדעת למה היינו שבויים בקונספציה? הביטו בהתנהלות של הציבור הישראלי לאחר חיסול רב המרצחים סינואר, ותוכלו לראות איך זה קורה בזמן אמת. לבני אדם יש עמדה. אז מתחולל אירוע דרמטי. אז לוקחים בני האדם את האירוע הדרמטי ומפרשים אותו לאורה של העמדה. ובמקום שאירוע דרמטי יהיה הזדמנות לבחינה מחדש, הטלת ספק, ערעור על הנחות יסוד – במקום כל אלה האירוע הדרמטי רק מחזק את העמדה המוקדמת, מעגן אותה. וכמובן, פה ושם יש אירועים שעוצמתם חזקה כל כך, עד שהם מקעקעים אמונות יסוד. אחרי 7 באוקטובר, יהיה קשה למישהו להחזיק בעמדה שחמאס הוא בן שיח פוטנציאלי להידברות של שלום, גם אם החזיק בעמדה כזאת ערב המתקפה. אבל ברוב הדברים, וברוב המקרים, האירועים אינם הזדמנות לערער על אמונות, אלא הזדמנות לחזק אמונות.
ובכל זאת צריך לשאול, אולי לערער: האם לא היו מי שהזדרזו מדי להודיע שהגיע הזמן לסכם את המלחמה, האם לא היו מי שאם עמדתם הייתה מתקבלת ישראל הייתה מתכנסת לסיכום המערכה מוקדם מדי, ונטולת הישגים מדי?
ובכל זאת צריך לשאול, אולי לערער: ועכשיו, כשסינואר מת, וכולנו כמובן שמחים על כך, האם לישראל יש תוכנית סבירה להסדרת הזירות בדרום ובצפון, האם יש לה (כלומר, יש לנתניהו, בלי שגילה לאף אחד, למעט, אולי, רון דרמר) איזו תפיסה ברורה של המציאות ביום שאחרי?
מותו של סינואר – כמו זה של נסראללה לפניו – הוא הישג חשוב: ידע כל מנהיג שמאיים על ישראל שסופו לשלם על כך במחיר חייו. מותו של סינואר – כמו זה של נסראללה לפניו – הוא הישג מוגבל: בעיית עזה אחריו דומה מאוד לבעיית עזה לפניו. עדיין יש צורך למצוא לעזה בעל בית. עדיין יש צורך לדאוג לכך שעזה תחדל מלהיות איום בלתי נסבל.