שליש מאזרחי ישראל המבוגרים (35%) סבורים שהגיל הנכון לפרישה משוק העבודה הוא לפני גיל 65. כמחצית (53%) סבורים שהזמן הנכון לפרוש מעבודה הוא לפני גיל 70 – המחצית הזאת כוללת כמובן את מי שאומרים לפני 65, ואת מי שסבורים שהזמן הנכון הוא בין 65 לבין 70. רבע מהישראלים (26%) חושבים שהגיל הכי טוב לפרישה מעבודה הוא מעל 70. פרישה מאוחרת יחסית. הנתונים הם נתוני מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי, שנאספו באמצעות המדד.
למה שאלנו? לפעמים נוצרת הזדמנות שחבל להחמיץ, והפעם ההזדמנות באה בדמות של סקר גדול של מכון פיו. זה מכון גדול, עתיר משאבים, שעושה סקרים בארה״ב וגם בשאר העולם. לפני כמה שבועות פרסם סקר משווה במדינות שונות על גיל הפרישה הנכון. הודו, ארגנטינה, תאילנד, פרו, טורקיה. בסקר נכללו 18 מדינות שהמשותף להן הוא מה שהמכון מכנה ״הכנסה בינונית״. אלה מדינות שתושביהן עומדים על שלב נמוך לעומת זה שעליו עומדים תושבי ישראל בסולם הכלכלי. אם תביטו במפה שמשווה הכנסה חציונית במדינות העולם, תגלו שבישראל מדובר על בערך עשרת אלפים דולר, ולעומת זאת במדינות כמו טורקיה וארגנטינה על חצי מזה, קצת יותר מחמשת אלפים. במדינות אחרות בסקר, כמו ניגריה ובנגלדש, ההכנסה נמוכה הרבה יותר, כך שהביטוי ״הכנסה בינונית״ הוא פשוט דרך מנומסת לומר ״הכנסה נמוכה״.
זה אומר שרוב המדינות האלה אינן מדינות דומות לישראל, למעט בעניין אחד: אוכלוסייה יחסית צעירה. לא בכולן, אבל בשיעור משמעותי מהן. אם כך, למה להשוות? התשובה היא, קודם כל, סקרנות. שאלה גיל הפרישה לא נשאלת לעיתים קרובות, וכאשר התאפשר לשאול אותה, ותוך כדי כך גם לבחון כיצד ישראל עומדת מול מקומות אחרים בעולם, היה מעניין לעשות זאת. ועוד: מכון פיו בחן גם את הנתונים המקבילים בארה״ב. זה מאפשר לראות את העדפת גיל הפרישה גם במדינה אחת שנמצאת דווקא מעל ישראל בדירוג הכלכלי. ועוד: סקר מקיף של הציבור הישראלי מלמד על הבדלים לא רק בינינו לבין אחרים, אלא גם בינינו לבין עצמנו. לדוגמה, על פער גדול מאוד בין גיל הפרישה הנכון בעיני יהודים ובעיני ערבים. בעוד שכרבע מהיהודים חושבים שנכון לפרוש לפני גיל 65 (29%), יותר ממחצית הערבים חושבים שטוב לפני גיל 65 (57%). ציפיות כאלה כמובן משפיעות על תוכניות: איך להתקדם בעבודה ומתי, כמה לחסוך לפרישה ואיך, כיצד להתארגן תודעתית לשנים ללא עבודה וכן הלאה.
הפערים בין אנשים שונים ומדינות שונות גדולים למדי. בטורקיה וקולומביה, כחמישית מהמשיבים אמרו שטוב לפרוש עוד לפני גיל חמישים. בישראל 4% השיבו כך. אבל ברוב המדינות המצב דומה במובן אחד: גיל הפרישה הממוצע הרצוי נמוך יותר מגיל הפרישה שבו כבר אפשר לקבל כספי פרישה. דוגמה: במקסיקו גיל הפרישה שבו ניתן לקבל פנסיה הוא ברוב המקרים 65. אבל הגיל הממוצע שמקסיקנים מציינים כנכון לפרישה נמוך כמעט בעשור שלם: 56.6. כמובן, נסיבות מקומיות עשויות לשנות את סוג התשובה שמתקבלת. ניגרים יכולים להתחיל לקבל הטבות פרישה כבר בגיל 50, מוקדם יותר מהמקובל ברוב המדינות האחרות שנכללו בסקר. אבל הניגרים מציינים גיל אידיאלי גבוה יחסית לפרישה. גבוה יותר משל כל המדינות האחרות. חוקרי פיו סבורים כי ״ממצא זה עשוי לשקף את העובדה שרוב הניגרים המועסקים הם עצמאים ולכן אינם זכאים לפנסיה״. מי שלא זכאי לפנסיה, יפרוש מאוחר יותר. זה די ברור.
האם ישראל תפציץ את מתקני הגרעין באיראן בשנת 2025? זה הזמן להצטרך למשחק התחזית של המדד
ההשוואה לישראל מחייבת הסבר מתודולוגי קצר: אין בידינו את הנתונים המלאים של פיו, רק את מה שפרסמו. הפרסום לא מתייחס לכל גיל בנפרד (גיל 62 לעומת גיל 73) אלא ל״בלוקים״ של גילאים, כמו ״פחות מ-50״ או ״60 עד 64״ או ״מעל 70״. בסך הכל שש קבוצות, ועוד קבוצה ל״אין גיל מועדף״ ועוד קבוצה ל״לא לפרוש אף פעם״ ועוד קבוצה ל״לא יודעים״. כאשר נוח סלפקוב עשה השוואה בין מדינתית, הוא חישב מחדש את הנתונים של פיו לפי הבלוקים – כי בסקר הישראלי הצגנו את השאלה לפי הבלוקים. התוצאה, למי שרוצה להתעניין באותיות הקטנות, היא שהממוצע של פיו לטורקיה, או קניה, הוא לא כמו הממוצע שאנחנו חישבנו למדינות האלה. ובמילים אחרות, אנחנו חישבנו כאילו גם השאלון שלהם נעשה על פי בלוקים, כדי לקבל השוואה מתאימה לתוצאות בישראל. מה זה אומר? באופן כללי, התוצאה בבלוקים גבוהה יותר מהתוצאה בשנים. כלומר – לפי פיו, הניגרים רוצים לפרוש, בממוצע, מוקדם יותר מהחישוב שלנו. החישוב שלהם הוא כמובן ה״נכון יותר״. החישוב שלנו הוא הרלבנטי יותר אם רוצים את ההשוואה לישראל.
מה לומדים ממנה? קודם כל, שישראלים רוצים לפרוש מאוחר יחסית לתושבי רוב המדינות האחרות שנסקרו. למעשה, כולם חוץ מהניגרים. ישראלים מציינים גיל פרישה רצוי דומה מאוד לגיל הפרישה בפועל. הממוצע הוא 66.1. כמובן, הממוצע הוא רק ממוצע. כפי שאפשר לראות בגרף, פרישת העדיפויות רחבה. 16% היו פורשים לפני גיל שישים. שליש לפני 65. מחצית לפני שבעים. רבע אומרים שבעים ומעלה או ״לא לפרוש״. ויש גם חמישית שאומרים שאין גיל מועדף לפרישה, או שאם יש, אינם יודעים מהו. אם נחזור להשוואה, זה מציב אותנו על הסולם כמדינה חרוצה. נביט לדוגמה בשיעור המבקשים לפרוש לפני גיל שישים. בישראל כאמור, מדובר על 16%. וכאן יש הבדל גדול בין יהודים – 14%, לבין ערבים – ש-25% מהם היו רוצים לפרוש לפני גיל שישים.
אבל נישאר עם הממוצע הישראלי של 16% מתחת לשישים, ונביט באותו נתון במדינות אחרות. בטורקיה, 79% חושבים שטוב לפרוש לפני גיל שישים. בארגנטינה, 33%. ברזיל – 53%. צ׳ילה – 29%. קולומביה – 71%. הודו – 23%. מקסיקו – 41%. תאילנד – 21%. רק בשתי מדינות באפריקה שנבדקו יש שיעור נמוך כמו בישראל של העדפה לפרישה לפני גיל שישים. בניגריה (14%) ובגאנה (15%). וגם בארה״ב רק מיעוט סבורים שנכון לפרוש לפני שישים: 12%. מצד שני, בעוד שרבע מהישראלים סבורים שמוטב לפרוש מעל גיל שבעים או בכלל לא, רק 6% מהאמריקאים אומרים כך (אם כי, כשליש מהאמריקאים פשוט אומרים ״אין גיל מועדף״, כמעט פי שתיים משיעור הישראלים האומרים כך). 45% מהאמריקאים בחרו גיל בין שישים לשבעים לפרישה (למעשה, בין שישים לשישים ותשע – פחות משבעים). זה הגיל הדומיננטי גם בקרב ישראלים, אבל באופן הרבה פחות מודגש – 37% מאיתנו בוחרים בעשור הזה לפרישה.
העדפות הפרישה שונות מאוד בין יהודים לבין ערבים, ושונות גם בקרב היהודים, לפי דתיות. ככול שמתקדמים על הסקלה הדתית מהכיוון החילוני לכיוון הדתי, עולה שיעורם של מי שמשיבים שגיל הפרישה הכי טוב הוא מעל 70. כלומר, ביחס לחילונים ולמסורתיים שיעור גבוה יותר של דתיים וחרדים חושבים שנכון לפרוש מעבודה בשלב מאוחר יותר. זה המצב גם בקרב האמריקאים: אוכלוסייה שמרנית מעדיפים נישואים בגיל צעיר יותר ופרישה בגיל מאוחר יותר.
למה יש רוע בעולם? בואו לקרוא את הספר החדש והמטלטל של ישראל קנוהל
