נתחיל מהסוף: כנראה שנחמד להיות מצביעה של הדמוקרטים. כנראה שנעים. נכון, לפעמים נדמה שהם כועסים מאוד, טעונים, מאוכזבים, מתוסכלים, מודאגים. הם באמת כל הדברים האלה. אבל המצביעים שמתכוונים להצביע ליאיר גולן וחבורת הדמוקרטים שהתגבשה השבוע הם מצביעים אופטימיים. הם חושבים שהם – המפלגה, הגוש, בעיניהם גם המדינה כמובן – בדרך לניצחון. יהיו שיאמרו: מה הפלא, הם רואים את הסקרים, ומאמינים למה שהם רואים. ישראלים רציונליים. יהיו שיסתייגו: אבל בדרך כלל הם לא כל כך אופטימיים, בדרך כלל המצביעים האלה חושבים שכדורגל משחקים תשעים דקות ובסוף נתניהו מנצח.
כך או כך, הפעם הם אופטימיים. שאלנו אותם: בלי קשר לשאלה למי תצביע/י, מי לדעתך עומד לנצח בבחירות? שבעה מכל עשרה תומכים של הדמוקרטים אמרו ״גוש השינוי״ (68%). אחד מחמישה (18%) מניח שלאף גוש לא יהיה רוב. אחד מעשרה אומר לא יודע. רק 4% מניחים שהמחנה השני ינצח. רק ארבעה מכל מאה סבורים שממשלת הימין המכהנת כעת תזכה לרוב. אופטימיים.
האזינו: שאול אולמרט, זה אתה או לא אתה?
השבוע, לרגל הבחירות המקדימות במפלגה, ולנוכח המספרים המעידים שזו אינה מפלגת נישה קטנה אלא מפלגה בינונית, ואולי אפילו בינונית ומעלה, סקרנו קבוצה גדולה במיוחד של תומכים במפלגת הדמוקרטים. מעבר לכמעט אלף משיבים לסקר השבועי של המדד וחדשות 13, הוספנו בערך 350 תומכים של הדמוקרטים. זו קבוצה גדולה מספיק כדי לאפשר לבחון כל מיני שאלות שנוגעות למפלגה הזאת. לדוגמה: מהיכן באו תומכיה? זה קל: מרצ, העבודה, יש עתיד. כמעט כל מי שמתכוונים להצביע לדמוקרטים בסיבוב הזה, הצביעו לאחת משלוש המפלגות שהזכרנו בסיבוב הקודם, בבחירות 2022. מכלל בוחרי יש עתיד בבחירות הקודמות, כשליש ממתכוונים להצביע לדמוקרטים (35%), מכלל בוחרי העבודה מדובר על 74%. מכלל בוחרי מרצ 82%. כמובן, בגלל שיש עתיד מפלגה גדולה יותר – לפחות היתה, בבחירות הקודמות – זה אומר שחלוקת הקולות של תומכי המפלגה שוויונית יותר. ובמילים אחרות, ה-35% מבוחרי יש עתיד לשעבר, שווים כמעט כמו ה-74% מבוחרי העבודה לשעבר. החלוקה היא כמעט שליש-שליש-שליש.
לאן ילכו בוחרי הדמוקרטים, נניח, אלה מהם שלא אוהבים את הרשימה שנבחרה, או אלה מהם שיחליטו בכל זאת להצביע למפלגה אחרת מסיבה אחרת? אפשר לפתוח בהצגת העובדה שרובם לא ילכו לשום מקום, או כך לפחות הם אומרים עכשיו. יש בישראל מפלגות שהתמיכה בהם פריכה, או נזילה. המפלגה של טרופר-הנדל לדוגמה היא מפלגה כזאת, ודי ברור למה – שאלת אחוז החסימה תקבע אם המצביעים ישארו איתה או ינטשו אותה. גם ביחד וישר אינן מפלגות שיש אליהן נאמנות חזקה. אלה מפלגות שקמו לתכלית מסוימת – להחליף את השלטון. הן קמו אד הוק, ומחר בבוקר יתפרקו, אם לא יהיה בהן צורך. כמו כחול לבן, או המחנה הממלכתי, או כולנו, או עוד שלל מפלגות שהיו ונעלמו בסיבוב או שניים של בחירות. הדמוקרטים לא מתנהגת כרגע כמפלגה כזאת. הדמוקרטים מתנהגת כמו מפלגה אידיאולוגית, יחסית קוהרנטית. יש לה קהל מובחן, עם עמדות מובחנות, עם סנטימנטים מובחנים. היא האיחוד שהיה צריך לקרות של מרצ-העבודה – היה צריך לקרות משום שחלק גדול מהמצביעים הפסיקו להרגיש שיש הבדל. הדמוקרטים מוכיחה שאכן, אין ממש הבדל.
בוחרי הדמוקרטים באו מהעבודה, מרצ, יש עתיד. אם ילכו, זה יהיה בעיקר לצורכי הצבעה אסטרטגית. חלקם עשויים להגיע למסקנה שטובת הגוש, המדינה, ההצלחה הכוללת בבחירות, מחייבת תזוזה – במקרה כזה רובם המכריע יזוזו לישר של איזנקוט (66%), ואחוז קטן לבנט או ליברמן (15% לשניהם יחד). נדמה לי – אבל זה כבר ניחוש ולא ידיעה על סמך המספרים – שכל עוד ירגישו שהגוש שהם תומכים בו עומד לנצח, לא תהיה להם סיבה ממשית לעבור למפלגה אחרת. לעומת זאת, אם יתברר להם שנדרשת תזוזה שלהם כדי לאפשר ניצחון למחנה השינוי, הם יזוזו – בתנאי אחד: שלא יחששו מגניבת קולם לטובת קומבינה שהם מסתייגים ממנה, כמו ממשלה רחבה תחת נתניהו, או ממשלת מרכז שלא כוללת את הדמוקרטים (אפשרות שכמו שכבר כתבתי כאן היא קצת יותר ריאלית מכפי שנדמה לרובם).
האתגר החרדי: בואו לקרוא
