הישראלים הם עם מיוחד בהרבה דברים, אבל בדבר אחד אינם מיוחדים: במחשבה שהם מיוחדים. לכולנו יש נטייה להביט בישראל, ובעצמנו, כאילו היינו אי בעולם, ללא תקדים, ללא דמיון לאיים אחרים, ללא בסיס להשוואה. בספר שכתבתי ויוצא השבוע לאור, על ישראל והחרדים, אני מנסה כל מיני השוואות של מצבנו למצבן של מדינות אחרות. החרדים הם מיעוט – גם במדינות אחרות יש מיעוטים. החרדים הם מיעוט מאתגר – גם במדינות אחרות יש מיעוטים מאתגרים. לפעמים, שווה להציץ כדי ללמוד, כדי להשוות, עם כל ההסתייגויות המובנות מאליהן. לפעמים, אפשר להיעזר בהשוואות כדי ללמוד דבר או שניים.
סקר של גאלופ שפורסם השבוע מאפשר השוואה לשם לימוד בעניין אחר. לא החרדים – החמוצים. ישראלים שאינם מרוצים ממצבה של המדינה. ישראלים הסבורים שמצבם, מצבנו, מדרדר, או כבר מדורדר. מי הישראלים האלה? באופן רגיל, קל מאוד לזהות אותם: אלה הישראלים שאינם בשלטון. ומכיוון שכבר לא מעט שנים השלטון נמצא, כמעט כל הזמן, בידי הימין, לעיתים ימין מורחב, לעיתים ימין מצומצם, החמוצים נמצאים בעיקר במרכז ובשמאל. סקר של JPPI לפני חודש מצא שבקרב יהודים שמגדירים את עצמם ימין, 89% אופטימיים מאוד או קצת ביחס לעתיד המדינה. בקרב ערבים הנתון הוא 48%. בקרב יהודים במרכז הנתון צנח ל-46%. בקרב יהודים בשמאל-מרכז ל-26%. זיהיתם את החמוצים.
האם זה האופי שלהם? תכף נעסוק בזה, אבל נאמר שקודם כל, זה המצב הפוליטי שלהם. כאשר בוחנים ציבור בכל מיני מדינות, ואת שביעות הרצון שלו, ואת רמת האופטימיות שלו, ואת תחושת שביעות הרצון שלו, מתברר שלהיות באופוזיציה זה קצת מדכא. בכל מקום, אנשים נעשים אופטימיים יותר כאשר המפלגה, או המנהיג, או הקואליציה שבחרו בה נמצאת בשלטון, ונעשים פסימיים יותר כאשר המנהיגים שלהם לא בשלטון. וההשפעה היא לא רק על הערכת המצב הפוליטי, היא גם על הערכת המצב האישי. כאשר הפוליטיקה כל כך רועשת, כל כך משפיעה על הסביבה, בני אדם מגיבים לה בדרכים מגוונות. לדוגמה, ״הערכת איכות החיים באופן כללי״. שימו לב: 88% מהרפובליקנים בסך הכל מרוצים מאיכות החיים באופן כללי. 44% מהדמוקרטים מרוצים. בדיוק מחצית. מה ההסבר? דונלד טראמפ הוא מרכיב חשוב בהסבר. כאשר טראמפ בשלטון, תומכים של המפלגה הדמוקרטית מרגישים פחות טוב, לא רק ברמה הלאומית, גם ברמה האישית.
נוסיף נתון נוסף, חשוב. שביעות הרצון של האמריקאים, באופן כללי, הולכת ויורדת בעשרים וחמש השנים האחרונות. באופן קצת משונה, מאז ראשית שנות האלפיים מדד שביעות הרצון שלהם (שמבוסס על ממוצע של 25 רכיבים) עבר את רף החמישים אחוז רק פעם אחת, ובזמן שלא הייתם מצפים לו: קצת אחרי פיגועי 11 בספטמבר. כלומר, כשארה״ב רק החלה להתאושש ממתקפה מפתיעה וקטלנית, והתאחדה סביב ההנהגה, וסביב התובנה שאין ברירה אלא להגיב ולהילחם. רק אז, בכל עשרים וחמש השנים האחרונות, יותר ממחצית האמריקאים היו בסך הכול מרוצים מהמסלול שארצם הולכת בו. מאז, הגרף בירידה כמעט רצופה. היום הוא עומד על 36% שביעות רצון.
הנטייה לחוסר שביעות רצון כשהצד השני בשלטון נכונה כמובן לשני הכיוונים: כאשר טראמפ בשלטון – הדמוקרטים חמוצים. כאשר ברק אובמה, או ג׳ו ביידן בשלטון – הרפובליקנים חמוצים. הממצא הזה מתקיים לאחור, ככל שגאלופ בוחנים אותו. בכהונה הראשונה של ביל קלינטון הדמוקרטי, בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, 42% מהדמוקרטים היו מרוצים מהאופן שבו ארה״ב מתנהלת, לעומת 26% מהרפובליקנים. בכהונה הראשונה של רונלד רייגן הרפובליקני, תריסר שנים מוקדם יותר, 51% מהרפובליקנים היו מרוצים, ורק 22% מהדמוקרטים. בחמישים השנים האחרונות, שיא שביעות הרצון של דמוקרטים נרשם בכהונה השנייה של קלינטון – 65%. שיא שביעות הרצון של הרפובליקנים נרשם בכהונה הראשונה של ג׳ורג׳ דבליו בוש, מ-2001 עד 2005 – 71%.
האם המשטר באיראן יתחלף כבר השנה? זה הזמן להצטרף לתחזית האירועים של המדד
שמתם לב להבדל? יש הבדל, והוא מסקרן וחשוב. אמרנו שהאמריקאים, כמו הישראלים, מרוצים הרבה יותר מהרבה מאוד דברים כאשר השלטון נמצא בצד שהם תומכים בו. לא אמרנו – ועכשיו נאמר – ששביעות הרצון של האמריקאים עולה ויורדת לפי השלטון, אבל לא באותה רמה. ובמילים אחרות: הרפובליקנים יותר שמחים כשהצד שלהם בשלטון, הדמוקרטים פחות שמחים כשהצד שלהם בשלטון (וכולם עצובים בערך באותה מידה כשהצד שלהם לא בשלטון).
הנה דוגמה: בימיו השלטון של טראמפ, פעם מ-2017, פעם שנייה מ-2021, הרפובליקנים מרוצים בשיעור של 54% ו-64% (כמובן, המספר השני הוא נכון לעכשיו, כשאנחנו עוד די בתחילת הכהונה השנייה של טראמפ). לעומת זאת, בימי השלטון של אובמה, פעם מ-2009, ומייד אחר כך מ-2013, הדמוקרטים היו מרוצים בשיעור ממוצע של 37% ו-41%. פער גדול למדי בין שביעות הרצון של אלה לשביעות הרצון של אלה. בשני המקרים, הצד המפסיד היה לא-מרוצה בערך באותה מידה. רק כעשרה אחוז מהדמוקרטים מרוצים בתקופת טראמפ, רק כעשרה אחוז מהרפובליקנים היו מרוצים בתקופת אובמה. אבל במדד השמחה, נראה שהיכולת של הרפובליקנים להרגיש טוב מרשימה יותר מהיכולת של הדמוקרטים להרגיש טוב.
במילים של גאלופ: ״הנטייה הגבוהה יותר של הרפובליקנים, בהשוואה לדמוקרטים, לחוש בחיוב כלפי המדינה כאשר מפלגתם שולטת בבית הלבן, הייתה קיימת גם במאה ה-20״. ואם רוצים לומר את זה בצורה קצת פחות מנומסת: הרפובליקנים מפסיקים להיות חמוצים כשהצד שלהם מנצח, הדמוקרטים ממשיכים להיות קצת חמצמצים גם כשהצד שלהם מנצח.
האם זה המצב גם בישראל? לא קל להשוות, כי ישראל אינה מדינה של שתי מפלגות ושל מצב ברור – או שאתם בשלטון או שאתם לא בשלטון. ישראל היא מדינה של שלטון פרלמנטרי, שלא תמיד לגמרי ברור מי תומך בו ומי מתנגד לו ובאילו נסיבות. ועוד: ישראל נתונה כבר הרבה מאוד שנים במציאות של דומיננטיות של צד אידיאולוגי אחד – הימין. התקופות שבהן הימין לא היה בשלטון, נניח, תקופתו של אהוד ברק כראש ממשלה, היו קצרות מאוד, או מרות מאוד, או לא לגמרי בהירות (האם תקופת אריאל שרון היא תקופה של שלטון ימין, או שלטון ימין שהופך לשלטון מרכז, או בכלל שלטון של משהו שדומה יותר למרכז-שמאל? לא קל לומר). כלומר, קשה מאוד לבחון את מצבם של הישראלים בנסיבות של שלטון מתחלף עם תג ברור של מחנה אידיאולוגי. קשה מאוד לומר אם העובדה שישראלים מסוימים (במרכז ובשמאל) יותר חמצמצים נובעת מנטייה קבועה (כמו אצל האמריקאים), או פשוט ממצב קבוע (הם כמעט אף פעם לא בשלטון).
הספר החדש של שמואל רוזנר ממתין לכם
