ימי שמחה ועצב, כאלה שמעוגנים רשמית בלוח השנה, כוללים שני מרכיבים: הם כוללים מרכיב רגשי והם כוללים מרכיב טקסי. ניתן דוגמה מהזמן האחרון: ליל הסדר. יש את החג – פסח – שבו אפשר להרגיש כל מיני דברים. שמחה על החג המשפחתי, דאגה שמא האוכל לא יהיה מספיק טעים, חרדה שמא נותר חמץ בארון נסתר, עייפות בגלל ההכנות, התעלות בגלל הממד הרוחני. יש את ליל הסדר שבו – לא משנה מה מרגישים – אפשר לקיים את הטקס. לחצות אפיקומן, לשתות ארבע כוסות, לדקלם את ההגדה. כמובן, כאשר החג מתבטא במיטבו יש זיקה בין הממד הרגשי לבין הממד הטקסי. אם בפסח יש סיבה לחוש התעלות, כי זה חג החירות, טוב יותר לקיים את טקס ההגדה מתוך תחושת התעלות. אבל הזיקה היא המקום שאליו רוצים להגיע. בפועל, אפשר להרגיש התעלות בלי לקיים את מלוא הטקס, ואפשר לקיים את מלוא הטקס בלי להרגיש התעלות.
אפשר? בספרות הרבנית יש דיונים ארוכים, לפעמים מעניינים, על שאלת הכוונה בתפילה. האם יש טעם להתפלל כאשר אדם לא מצליח לכוון את ליבו בשעת התפילה, האם יש טעם להתפלל כאשר אדם אומר את המילים בכתובות בסידור אמירה מכנית. חובת התפילה – זה מוסכם על כל מי שעסק בה – כוללת את התביעה ל״כוונה״. חובת התפילה – גם זה מוסכם על כל מי שעסק בה – אינה מתבטלת גם עבור מי שאינו מצליח לכוון (יש פה ושם פסיקות שמאפשרות לבטל תפילה אחת מסוימת בגלל בעיה מסוימת, אבל אין פוסק שמשחרר יהודים מתפילתם כי אינם יכולים להתפלל בכוונה). משמע: מי שמתפלל בלי כוונה לא באמת ממלא את חובתו. מי שמתפלל בלי כוונה – כלומר, בלי באמת למלא את חובתו – עדיין צריך להתפלל.
כבר הצטרפתם לתחזית האירועים של המדד? הצטרפו – שחקו – ואולי תזכו בפרס
מכאן לימים שלנו: ימי זיכרון, ובקרוב עצמאות. ימים שלא קל לציין השנה. למה לא קל? עזבו לרגע את הקטטות הפוליטיות שאינן פוסקות, את רעשי הרקע, את הניצול המכוער של ימים לאומיים לחשבונות אישיים או סתם לתעמולה. עזבו את כל אלה – ועדיין יש בעיה מהותית בציון הימים האלה השנה.
חגים, מועדים, ימי זיכרון, הם ימים של יציאה משגרה. רוב ימי השבוע אנחנו עובדים – שבת מיוחדת. לא עובדים. מי שמקיים את שגרת החול, ומקפיד שהשבת שלו תהיה מיוחדת (כל אחת ואחד בדרכו), עושה בזה את מה שצריך לעשות כדי ששבת תהיה… ובכן, מיוחדת. גם ליל הסדר הוא לילה מיוחד. כי מציינים אותו רק פעם בשנה (ואם אתם חיים בחוץ לארץ, יש שנוהגים פעמיים). יש טקס מיוחד – ויש הרגשה מיוחדת. אם כל שבוע היה ליל סדר, הוא היה פחות מיוחד. אם כל יום היה ליל סדר, הוא לא היה מיוחד בכלל.
גם ימי הזיכרון – יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה״ל – הם ימים מיוחדים, משום שהם באים פעם בשנה. גם אותם מציינים בטקסים שנערכים רק פעם בשנה. הצפירה המצמררת. הדלקת נר הזיכרון. יש טקסים לאומיים, ויש טקסים אישיים או קהילתיים (זיכרון בסלון הוא חידוש תרבותי ישראלי מרתק). יש עשייה סמלית, ויש הרגשה מיוחדת. בסקר הגדול של מיזם ״יהדות ישראלית״ השיבו 78% מהיהודים בישראל שהם ״מרגישים עצובים״ ביום השואה. רובם צופים במשדרים בטלוויזיה שעיסוקם השואה. רובם הגדול עומדים בצפירה. שיעור לא מבוטל מהם מדליקים נר זיכרון, שיעור גדול עוד יותר הולכים לטקס זיכרון. כוונה – עצבות – ועשייה – עמידת דום, או השתתפות בטקס. זה החיבור שמייצר את הקיום הנכון של יום השואה.
את החיבור הזה אפשר לייצר כאשר יום השואה מוציא את הציבור מהשגרה. אבל השנה – זה היה נכון גם בשנה שעברה – ימי הזיכרון לא בדיוק מוציאים את הציבור מהשגרה. כבר שנה וחצי שהשגרה היא שגרה של זיכרון, שגרה של עצב, שגרה של טקס שמעיד על עצב. בכל יום בתקופה הזאת, ישראלים עונדים סרט צהוב. בכל יום הם נתקלים בהספדים, בסיפורי גבורה, בראיונות שנחשפים בהם תעצומות נפש ומעשי זוועה. בכל יום הם נתקלים בכיכרות בכיסאות ריקים. העצבות מקיפה אותם – הטקס נוכח בשגרת חייהם. האזעקות התכופות שוחקות את הכוח המצמית של הצפירה. 67% מהיהודים בישראל אמרו במלאת שנה למלחמה שההרגשה העיקרית שלהם היא עצב, דאגה, כעס או ייאוש. מההרגשה הזאת קצת קשה להשתחרר לטובת הרגשה מיוחדת, עודפת, בימי הזיכרון.
כמובן, את הטקס אפשר לקיים. אפשר להדליק נר, אפשר לעמוד, אפשר ללכת לעצרת, אפשר לומר תפילת יזכור או אל מלא רחמים. עם הכוונה בעצם גם קל יותר וגם קשה יותר. מצד אחד קל: אנחנו ממילא עצובים, אין קושי להיות עצובים גם בימי הזיכרון. מצד שני קשה: אנחנו ממילא עצובים, יש קושי להיות עצובים במיוחד, באופן קצת אחר, בימי הזיכרון.
מה עושים? כמו בתפילה. ממלאים את החובה – לקיים את הטקס. ולא תמיד יוצאים ידי חובה – להתכוון.
בואו להציץ ב״שיבה באוקטובר״. ספר חדש בקרוב
