לאף נשיא לא היו כל כך הרבה הישגים בתשעים הימים הראשונים שלו.
זה ציטוט.
של מי?
נו, באמת. זה דונלד טראמפ כמובן, מהדורת 2017. ועשרה ימים אחר כך, בא הציטוט הבא: “לא משנה כמה אני משיג בתקופה של הסטנדרט המגוחך של 100 הימים הראשונים, וזה היה הרבה… התקשורת תהרוג!”
אין שום חשיבות מיוחדת למאה הימים הראשונים בכהונתו של הנשיא – מאה הימים שטראמפ יציין בשבוע הבא בתפקידו. מאה הימים הם קלישאה. מאה הימים הם אירוע תקשורתי, עוד סיבה לסיכומים בטרם עת. מקור הקלישאה: נשיאותו התוססת של פרנקלין דלנו רוזוולט. נשיא שנכנס לתפקיד בעת של חירום לאומי, השפל הגדול, ובתקופה שבה הקונגרס היה יותר ממוכן להצטרף כמעט לכל יוזמה שיש לה סיכוי כלשהו להחיות את הכלכלה. ורוזוולט אכן השיג לא מעט במאה ימים. הוא קבע מעין סטנדרט. אף נשיא אחר לא עמד בסטנדרט הזה, לא לפניו ולא אחריו, אם כי, אפשר למצוא פה ושם טענה שרונלד רייגן התקרב לזה.
מה עשה רייגן במאה הימים הראשונים שלו? צפה באיראן משחררת בני ערובה. הציע סדר יום כלכלי חדש, “בחבילה של הצעות שכללה 83 שינויים גדולים של תוכניות ממשלתיות, 834 תיקונים לתקציב השנה והשנה הבאה, 151 פעולות תקציביות פחות משמעותיו ו-60 סעיפי חקיקה נוספים”. חשוב מכל: הוא שרד ניסיון התנקשות. את מה שטראמפ עשה לקראת כניסתו לבית הלבן, רייגן עשה מעט לאחר כניסתו לבית הלבן. גם זה – כך נכתב בניו יורק טיימס, במאמר גדול במלאת מאה ימים לכהונת רייגן – ״סימן הקבלה מפחידה עם רוזוולט, שבקושי נמלט מירי של מתנקש במיאמי… שלושה שבועות לפני כניסתו של הנשיא לתפקיד״.
כמו רוזוולט, גם יורשו המיידי, הארי טרומן נכנס לתפקיד בשעת חירום לאומית, שבועות ספורים לפני סופה של מלחמת העולם השנייה. ספר לא לגמרי חדש, של אדם ג׳וזף ביאם, שמתפרסם כעת בישראל, עוסק בתקופה הזאת: ״להפיל פצצה: על ארבעת החודשים הראשונים והסוערים של הארי טרומן״. אם אתם קוראים היטב אנגלית, מוטב לפנות למהדורה המקורית. אם לא, גם הספר בעברית קריא, תוסס, קצבי, למרות תרגום שמצדיק עוד שיוף. גם טרומן נהיה נשיא כאשר אמריקה כבר נתונה במשבר. הוא לא הניע את המשבר, הוא נפל לתוכו, ונאלץ להתמודד איתו.
יש לא מעט נשיאים שנקלעים לנסיבות שאינן בשליטתם. אמרנו רוזוולט, אמרנו טרומן, נאמר לינקולן. בששת השבועות הראשונים שלו בתפקיד, אברהם לינקולן היה פחות או יותר ״שבוי בנסיבות שעברו בירושה מקודמו״. בטקס ההשבעה אמנם דחה בתוקף את הודעת הפרישה של מדינות הדרום, והכריז שמשמעותה תהיה מלחמת אזרחים, אבל, כפי שכתב ההיסטוריון דון פרנבכר, ״לא היו לו אמצעים להפעיל שום כוח משמעותי נגד הפורשים. לא היה מספיק כוח צבאי וגם לא תמיכה ציבורית מספקת למאמץ לפזר את ממשלת הקונפדרציה החדשה ולכפות על המדינות שפרשו לחזור לאיחוד״. לינקולן נאלץ לתת לאירועים להתגלגל, לעבוד בקצב שמותאם לתנודות בדעת הקהל. הוא נכנס לתפקידו במרץ 1861. את מלאת מאה ימים לממשלו חגג פחות או יותר כאשר נערך הקרב המכונה ״בול ראן״ – הקרב הגדול הראשון במלחמת האזרחים. זה קרב שבו ניצח הדרום את הצפון.
האם טראמפ יבקר השנה בישראל? הצטרפו לתחזית האירועים של המדד – שחקו – ואולי תזכו בפרס
טראמפ אינו קורבן של נסיבות. הוא מחולל של נסיבות. הוא נכנס לבית הלבן בתקופה רגועה יחסית. אמריקה לא במשבר כלכלי חמור, לא רתוקה לחזית לחימה אכזרית, לא על סף מלחמת אזרחים. מאה הימים הסוערים מאוד שעוברים עליה הם מעשה ידיו של הנשיא עצמו. הוא לא הכירורג בחדר מיון, שבא לעבוד כי יש פצע גלוי שאין מחלוקת על הצורך לטפל בו – הוא המומחה לרפואה מונעת, שבא לעבוד כדי למנוע התפתחות של פצע סמוי, שיש מחלוקת גדולה על השאלה אם הוא בכלל פצע.
מה השיג עד כה? טלטלה גדולה – בהנחה שזה הישג. הוא חולל את הטלטלה בעיקר באמצעות צווים נשיאותיים, 137 במספר, לעומת קצת יותר מארבעים של ביידן, קצת פחות מעשרים של אובמה, עוד קצת פחות מזה של בוש. הטלטלה היא טקטיקה קבועה של טראמפ. הוצא את היריב משיווי משקל, תן לא להניח שאתה מסוגל גם למה שלא יעלה על הדעת, וכך תשיג תנאים טובים יותר לעסקה. אם נמנה הצלחות שנבעו מהטלטלה, אפשר להזכיר את עסקת החטופים שיש לו קרדיט עליה, את ההחלטה של איראן להיכנס למשא ומתן על הסכם, את הבלימה המוחלטת של הגירה לא חוקית לארה״ב. טראמפ החל גם במהלכים ארוכי טווח, שאין טעם לנסות לקבוע כעת אם הם הצלחה או כשלון. מה יקרה לאוניברסיטאות באמריקה שחוטפות ממנו מהלומות תודעתיות וכלכליות, מה יקרה לממשל שהתנפח עם השנים וטראמפ מבקש לצמצם, מה יקרה ליחסים עם אירופה, שמתקשה להכיל את הנשיא המבעבע, מה יקרה ליחסים עם סין, שנמתחו במהלך דרמטי של העלאת מכסים.
אולי בקרוב יהיה הישג גדול ראשון לטראמפ. הוא בוודאי ישמח אם זה יקרה בסמוך לחגיגת המאה. הדיווחים על שיחות השלום של רוסיה ואוקראינה נצבעו בימים האחרונים בטון מעט יותר אופטימי. טראמפ לוחץ, הדיפלומטים משייפים הסכמות. אם יהיה הסכם, אוקראינה לא תצא ממנו מרוצה. אבל טראמפ ירשום הישג. הוא הבטיח לעצור את המלחמה, ומקיים. אולי. ובשבועיים האחרונים התגלה גם המחסום היחיד שבכוחו לבלום את טראמפ: שוק ההון. טראמפ מתעלם מיריביו, עולב במבקריו, מתנשא על מומחיו, מתכתש עם פקידיו. אבל כאשר הבורסה צוללת הוא מדלג לאחור. בזהירות, שלא ייראה כנסיגה. בקפיצות לאחור ושוב קדימה, כדי לתעתע. ובכל זאת – הוא נחסם. או לפחות מואט.
אלה פחות או יותר מעשיו, אלה פחות או יותר הישגיו, והציבור האמריקאי רחוק מלהתרשם. רוזוולט היה פופולרי לאחר מאה ימים. רייגן היה פופולרי לאחר מאה ימים. על טראמפ כמעט שישים אחוז מהאמריקאים אומרים שאינם מרוצים מתפקודו. 59% לא מרוצים מהמכסים שהטיל. 55% לא מרוצים מהקיצוצים הנרחבים במשרדי הממשלה. הוא פחות פופולרי מכפי שהיו ביידן, קלינטון, אובמה, שני הבושים, רייגן, בתקופה המקבילה. הוא פחות פופולרי מכל נשיא לפניו מאה ימים לאחר תחילת כהונתו. בעצם, מכל נשיא חוץ מאחד: דונלד טראמפ. ובמילים אחרות: טראמפ של 2025 אחרי מאה ימים, קצת יותר פופולרי מטראמפ 2017 אחרי מאה ימים. אפשר לומר: אין מה לעשות, כשבאים לעשות מהפכה אי אפשר להיבהל מדעת הקהל. אפשר לומר: הנה פוליטיקאי שרק לפני רגע נבחר, וכבר הציבור מואס בו.
בואו להציץ ב״שיבה באוקטובר״. ספר חדש בקרוב
