fbpx
פוליטיקה, חברה, תרבות וזהות בישראל

צה״ל והרמטכ״ל: רציתם מהפכה? קיבלתם שיגרה

 

ידין היה רמטכ”ל מבריק, אבל יותר מדי זהיר

דוד בן גוריון על הרמטכ״ל הראשון

הרבה מאוד ישראלים שאין להם שום דרך לדעת מי כן ומי לא מתאים להיות הרמטכ״ל אומרים שאייל זמיר הוא הבחירה המתאימה להיות רמטכ״ל. וכמובן, צריך לקוות שהם צודקים, ולאחל לו הצלחה. קונצנזוס דומה היה גם ברוב המקרים הקודמים שבהם מונו רמטכ״לים. למעשה, אם תבחנו את סיפורי המינויים של רמטכ״לים בתולדות מדינת ישראל, תגלו שזה המנהג הרווח: רמטכ״ל מתמנה, המנהיגים מברכים, הפרשנים מסבירים שהוא המתאים, ההסתייגויות מעטות, אם בכלל. נכון, פה ושם יש חריגים. מינויו של משה דיין חולל מחלוקת בצמרת הפוליטית. הייתה מהומה קלה כאשר שאול מופז הועדף על פני מתן וילנאי. היה סימן שאלה כאשר מפקד חיל האויר, דן חלוץ, מונה לראשונה לתפקיד. אבל אלה היוצאים מן הכלל, ולא דרמטיים. השגרה היא הסכמה כמעט מקיר לקיר.

גם על זמיר יש הסכמה כמעט מקיר לקיר. מה זה אומר? קודם כל, זה אומר שהוא כנראה מתאים, לפחות ככל שאפשר לדעת מראש מי מתאים. יש לו רקע מספק, ניסיון רלבנטי, אופי טוב. הוא כמעט נבחר בפעם הקודמת, כאשר הוחלט שבכל זאת יש מישהו יותר מתאים, לפחות בעיני הממנים באותה העת, ונבחר עכשיו, כאשר התברר שההוא שנבחר בפעם הקודמת קצת פחות מתאים ממה שחשבו הממנים. ובעצם, גם זה לא התברר. שהרי ייתכן שאם זמיר היה בתפקיד ב-7 באוקטובר, ולא הרצי הלוי, היה קורה בדיוק אותו הדבר. או דבר חמור יותר. וייתכן שאם זמיר היה מפקד על צה״ל בשנה וחצי האחרונות התוצאות היו יותר טובות – או זהות – או פחות טובות. זה לא קרה, ולכן לא נדע. ההשערות בנושא הזה הן לא יותר מתעמולה. מרגע שמונה, ואולי קצת קודם, אייל זמיר הוא כלי לניגוח הרצי הלוי.

תשאלו: למה לנגח את הלוי, או את קודמיו? להרבה ישראלים יש הרבה סיבות. קודם כל, כי מחדל הטבח נרשם על שמו. זה בוודאי מזל רע, וזו אולי גם התנהלות בעייתית, ומן הסתם גם וגם – וזה על שמו. וגם: כי יש מי שמקווים שככל שהרמטכ״ל ייראה אשם יותר, כך ראש הממשלה ייראה אשם פחות. וגם: כי יש מי שקיוו שהמלחמה תסתיים באקורד נחרץ יותר של ניצחון. ומכיוון שזה לא קרה – או לא מספיק קרה – צריך להאשים מישהו בפער בין ההבטחות והציפיות לבין התוצאות. ומכיוון שלהאשים את הדרג הפוליטי לא יעלה בקנה אחד עם השאיפות של הדרג הפוליטי, נוח להאשים את הדרג הפיקודי. אם רק הלוי היה מתפטר מוקדם יותר, אם רק היה נותן לסוסים הדוהרים לדהור, הו, הו, איך שהיינו מנצחים את החמאס כפל כפליים.

עכשיו יבוא זמיר. כאמור, לרוב מי שמביעים עליו דעה אין יכולת לדעת איזה רמטכ״ל הוא יהיה, מעבר להערכה הכללית שאדם עם הרקע שלו והמזג שלו עשוי להתאים. ובכל זאת, מהעובדה שנבחר אפשר ללמוד דבר או שניים. הראשון והחשוב – שראש הממשלה נתניהו ושר הבטחון כץ החליטו לא להמר כשהם ממנים רמטכ״ל. הם הלכו על הכי צפוי, על הכי בטוח, על הבחירה הכמעט ידועה מראש, המשעממת. לכאורה, זה מינוי שעומד בסתירה לשיח הרווח והתוקפני על צורך במהפכה, בשינוי גישה, במעבר מצה״ל הפרוגרסיבי של אתמול לצה״ל האגרסיבי של מחר. אבל אחרי כל הדיבורים, בסוף בא מינוי שכל כולו צה״ל של אתמול. לא רק שלא מדלגים לאיזה מינוי צעיר, מהפכני ומפתיע, אלא הולכים לאחור כדי לוודא שהמינוי יהיה הכי בטוח, שגרתי, מקובל. כמו המינוי של גבי אשכנזי אחרי המינוי הנועז של חלוץ. כמו המינוי של בני גנץ אחרי השערורייה של פרשת אשכנזי-הרפז. רציתם נועז? קיבלתם סולידי. הכי סולידי שיש. גם להנהגה המדינית נוח שישב על הכיסא רמטכ״ל סולידי.

 

תחזית האירועים של המדד: בואו לחזות אם יהיו בחירות, והאם העזתים יעזבו את עזה. אולי תזכו בפרסים

 

וכל זה לא לגנותו של זמיר חלילה. בטוח, סולידי, מקובל – זה לא לגנותו. זה רק מלמד שחלק ניכר מהרטוריקה המתלהמת על הנרפות של צה״ל, ועל הצורך לחולל בו איזו מהפכה דרמטית, היא באמת לא יותר מקשקשת של תועמלנים. ברור שצה״ל זקוק להתארגנות, להפקת לקחים, לשידוד מערכות. ברור שיש צורך לחזק את האמון בהנהגה שלו אחרי תקלה קשה מאוד. ברור שצריך לבחון את האיסוף והטיפול במודיעין, את חלוקת הכוחות, את תיעדוף המשאבים. צה״ל זקוק לתהליך הזה כמו כל ארגון אחרי טלטלה. אבל כל זה לא אומר שהוא צריך קצינים בעלי אופי אחר, וכל זה לא אומר שמי ששירתו בו עד עכשיו הם קצינים מהדגם הלא נכון, וכל זה לא אומר שעל ספסל המחליפים ממתינים קצינים מתאימים יותר, שיוכלו לשנות את צה״ל בזכות אישיותם התוססת והססגונית. צה״ל צריך ריענון, שדרוג, התקדמות. הוא לא בהכרח צריך מהפכה. צה״ל הוא גוף חשוב מכדי לבצע בו ניסיונות פראיים ומסוכנים של שינוי כיוון פתאומי.

התוצאה היא אייל זמיר. קצין בצלמו ובדמותו של צה״ל שכולנו מכירים, שעל גבו מוטלת ערמת ציפיות לא ריאלית. האם יתברר שכאשר זמיר יבוא במקום הלוי ישתנה מאזן המערכה מול חמאס? מותר להטיל בזה ספק. האם יתברר שכאשר זמיר יבוא במקום הלוי צה״ל יהפוך למכונה משומנת יותר, יעילה יותר, קטלנית יותר? אין שום סיבה להניח כך. זמיר אינו הלוי, אבל גם אינו התשליל של הלוי. אומרים שיש דברים שהיה עושה אחרת. נו, ונניח שהיה עושה אחרת, האם יש ודאות שהיה מצליח יותר? נו, ונניח שהיה רוצה לעשות אחרת, האם יש ודאות שהיה מקבל אישור מהדרג המדיני לפעול על פי דרכו?

לא מעט דיווחים הזכירו שזמיר ״הוא הרמטכ”ל הטנקיסט הראשון מאז דוד (דדו) אלעזר בשנות ה-70״. אלעזר היה רמטכ״ל מלחמת יום כיפור. בתקופת כהונתו התחוללה טרגדיה, ותחת פיקודו צה״ל התאושש והתגבר. בקווים כלליים כמובן, ועם הרבה הבדלים, זה מה שקרה להלוי. כשדדו התפטר, מונה במקומו מוטה גור. כמו במקרה של זמיר, גם זו לא הייתה מהפכה – זה היה המשך. גור היה אלוף פיקוד צפון, ואז נספח בוושינגטון. שיחק לו מזלו: כשפרצה המלחמה היה מחוץ למערכת. גם לזמיר שיחק המזל: כשפרצה המלחמה היה מחוץ למערכת.

האם גור היה רמטכ״ל מוצלח יותר מדדו? קשה מאוד לשפוט את כהונתם של רמטכ״לים. הם מקבלים החלטות שחלקן מתבררות כמוצלחות יותר או פחות רק כעבור שנים ארוכות. הם מקבלים החלטות שאיכות הביצוע של כוחות שאין להם שליטה ישירה עליהם קובעת אם ייתפסו בדיעבד כנכונות. גור יצא למבצע אנטבה המוצלח מאוד. גור יצא למבצע ליטני, שעל תוצאותיו אפשר להתווכח. גור חשב שבואו של אנואר סאדאת לירושלים הוא תרמית מסוכנת. כלומר, כרמטכ״ל, הוא שגה בהערכת האירוע החשוב ביותר בתקופתו, אלא שבשונה מהשגיאות של צה״ל תחת פיקודו של דדו, התוצאה לא הייתה מלחמה מפתיעה אלא שלום מפתיע.

צריך לקוות שגורלו של זמיר יהיה כזה של גור. צריך לאחל לו שלא יתפתה להבטיח את מה שאי אפשר לקיים, ושלא יתפתה לנסות לספק פתרונות לא ריאליים במציאות מורכבת, ושישמור על מרחק מהצרכים של פוליטיקאים. כי אלה – ואת זה הוא בוודאי יודע – ימהרו מאוד לקחת קרדיט על הצלחותיו וימהרו עוד יותר להתנער מכישלונותיו.

 

על אסטרטגיית על. ספר חדש על ניצחון במדיניות ומלחמה

 

, , , , , , , ,