באחד מהפרקים בסדרת הסרטונים ״האתגר החרדי״, נדמה לי שזה בסרטון הרביעי, מופיע איזה צדיק בני-ברקי ובפיו בשורה: גם אם כל היהודים בישראל יהיו חרדים, לא יהיה מחסור ברופאים. מי יהיו הרופאים, אני שואל אותו. הגויים, הוא אומר. אנחנו – היהודים – נלמד תורה – הם – הגויים – ישמשו אותנו.
קשה לומר אם התכוון ברצינות לתשובה הזאת. אולי זו הייתה סתם התגרות, תשובה לעומתית על שאלה שנראתה לו לעומתית, או לא רלבנטית. השאלה דווקא רלבנטית. שיעור החרדים באוכלוסייה עולה, ואין מהם מי שהולכים ללמוד רפואה. כמעט אין. למה? לזה אפשר לתת כל מיני הסברים. בשלב זה הם לא הולכים ללמוד רפואה בעיקר כי הם לא רוצים. אלא שלהסבר הזה צריך להוסיף כוכבית: גם לו היו רוצים, זה לא היה כל כך קל. הם לא היו מתקבלים ללימודי רפואה. ולא משום שיש אפליה נגדם, אלא משום שלא היו עומדים בתנאי המינימום. אי אפשר לעמוד בתנאים האלה בלי ללמוד – והחרדים לא לומדים. הם לומדים תורה, גמרא, אבל מה שנדרש במשק מודרני, כולל המקצועות שמצופה לדעת כשבאים ללמוד רפואה, את זה הם לא לומדים.
האתגר הכלכלי שמערכת החינוך החרדית מייצרת לישראל הוא נושא השיחה שלי עם ד״ר מיכאל שראל, מפורום קהלת לכלכלה, שתוכלו לראות כאן. אבל עכשיו אני רוצה לעזוב את החרדים, ולעבור לדיון על הרופאים. כי כבר כמה ימים שמסתובבים דיווחים, ובעקבותיהם ציוצים, ובעקבותיהם הצהרות של כל מיני פרשנים ומנהיגים, על נטישת רופאים את ישראל. אולי הכתבה של אילן לוקאץ׳ בשישי שעבר הציתה את הגל הזה, לא ראשון מסוגו, של שיחה על הרופאים שעוזבים. אולי יש לו עוד סיבות. כך או כך, ההסברים מוכרים: ״לרופאים יותר קל ללכת. רופאים מומחים זאת אוכלוסייה חזקה, יש להם כסף ויש להם מקצוע נדרש. בעולם חסרים 4.3 מיליון רופאים, ומדינות חזקות יציעו לא מעט לרופא טוב בשביל שיעבוד. עד לא מזמן היה למדינת ישראל הרבה מה להציע לרופא כדי שיישאר. מיום ליום יש לה פחות ופחות: הרופאים הבכירים מנהלים מלחמת מאסף כדי להשאיר אותם פה״.
הדיון הזה הוא כמובן דיון פוליטי, ולכן לא בוגר במיוחד. במחנה האופוזיציה עזיבה של רופאים מוצגת כסוג של איום: אם תמשיכו ככה, לא יישארו לכם רופאים. כאילו סוג כזה של ענישה על מחדלי הממשלה הוא דבר שיפגע רק בתומכי הקואליציה. כאילו סוג כזה של ענישה, לחתוך את האף כדי להעניש את הפנים, מביא למישהו תועלת. ובמחנה הקואליציה התגובה כמקובל לא פחות ילדותית: חוצפה! – לכו! – נסתדר! – אל תאיימו! – הנה המזוודות! למה, תומכי קואליציה לא זקוקים לרופאים, הם לא יפגעו אם זמינות של רופאים תהיה יותר נמוכה, אם הטיפול יהיה ברמה פחות טובה? הם באמת חושבים שיפתרו את הבעיה בהנפת אצבע משולשת?
למה רופאים עוזבים? יש לזה שלוש סיבות עיקריות. הראשונה, כלכלית. זו בעיה שלישראל קשה מאוד לפתור, משום שבישראל יש רפואה ציבורית, והסיכוי להציע כאן שכר שמתחרה בשכר שיש במדינות אחרות קטן. ועוד: ישראל היא מדינה שמצבה הכלכלי לא השתפר בתקופה האחרונה. יותר כסף לביטחון משמעו פחות לנושאים אחרים, כמו רפואה. בור תקציבי משמעו פחות השקעה בתשתיות ולכן רמת חיים יורדת. רופאים, כמו שאר בני האדם, עושים כל מיני שיקולים כאשר הם בוחרים לעצמם מקום עבודה ומגורים. שכר, רמת חיים, הם שיקול חשוב. גם אם לא תמיד הכי חשוב.
הסיבה השנייה שמביאה לגל עזיבה – או לפחות לתחושה שיש עלייה במספר העוזבים – היא ביטחונית. לא כולם רוצים לחיות במדינה שמופגזת מדי לילה, שתובעת מאזרחיה לצאת לשדה הקרב, שמאלצת הורים להשכיב את ילדיהם לישון במקלטים. תאמרו: איזה מן ציונות זאת, שמתעלמת מהצורך להקריב לטובת ההגנה על הכלל? נשיב: לא כולם כאלה ציונים גדולים, ולא כולם מרגישים צורך לחיות במתח אידיאולוגי מתמיד, שמפעיל אצל בני אדם מסוימים את השריר של הפטריוטיות, האומץ לב, הנכונות להקרבה, וכל שאר הדברים שאנחנו מעריצים. יש אנשים שפשוט רוצים לחיות את חייהם, ולא לממש את ייעודם בהגשמת איזה יעד אידיאולוגי נשגב. תאמרו: טוב, אבל כאן מדינת ישראל. כאן נדרשת הקרבה. על זה נשאל: באמת? אתם באמת רוצים שישראל תהיה מקום שרק אידיאליסטים מובהקים ירצו לחיות בו? כי לא בטוח שזה מתכון לחיים של יציבות, שגרה ושגשוג.
ויש סיבה שלישית לגל המדובר. זו הסיבה שהופכת אותו לכלי בארגז הכלים הפוליטי. חלק גדול מהרופאים שהחליטו שדי להם הם ישראלים שמסתייגים מפעולות של הממשלה והקואליציה. הם התנגדו לרפורמה המשפטית, הם נחרדים מאווירה של אלימות כבושה ושל הסתה, הם מתקשים להתרגל לתרבות פוליטית שנראית להם נכלולית ומניפולטיבית, וכן, הם לא אוהבים את ישראל החדשה. שבועטת באליטות הישנות שלה. גם משום שהם חלק מהאליטות הישנות האלה, וגם משום שהאליטות החדשות נראות – לפחות בעיניהם – כמו… קשה לומר את זה בנימוס, אז נגיד את זה בחוסר נימוס – כמו כל דבר חוץ מאליטות.
אולי הרופאים ״האלה״ מגזימים. אולי הם מפרשים לחומרה את כוונות המחנה הפוליטי היריב. אולי הם סתם מפונקים. אולי הם מתעקשים לנהל מלחמת מאסף על עולם שלא יכול ישוב. אפשר להטיח בהם את כל הטענות האלה, נכונות או לא נכונות, אבל אין בזה שום תועלת. כך הם מרגישים (״הם״ זו כמובן הכללה לא מדויקת שמתייחסת לקבוצה לא לגמרי מוגדרת). ואם ישראלים אחרים רוצים שיישארו כאן מספיק רופאים הם צריכים לעשות אחד משני דברים. או לגרום לרופאים שמרגישים קושי גדול להפסיק להרגיש כך. או לדאוג שיהיה לרופאים האלה תחליף.
תחזית האירועים של המדד: בואו לחזות את 2025 ולזכות בפרסים
האתגר החרדי: סרטונים חדשים עם ד״ר מיכאל שראל
מה המעשה ההגיוני יותר משני אלה? זה די ברור שהמעשה ההגיוני הוא לגרום להם להרגיש נוח יותר. כי הם כבר רופאים, והם כבר כאן, והם רוצים להישאר – זה ביתם, זו שפתם, כאן חבריהם ומשפחתם. אבל נניח שיש בישראל מי שמתקשים לעשות את המעשה ההגיוני הזה. נניח שיש בישראל מי שמאוד חשוב להם לפעול בדרך חברתית ופוליטית שדווקא מחדדת את הצורך של חלק מהרופאים לחפש לעצמם מקום אחר. אם זה המצב – צריך לקחת בחשבון עזיבה, ולמצוא דרך להתגבר עליה. כלומר, לדאוג לכך שיהיו רופאים אחרים, ממקורות אחרים, מקבוצות שפחות נוטות לעזוב.
אהה – זה בדיוק מה שאנחנו רוצים! זה הפזמון שאני שומע וקורא בימים האחרונים. נשתמש במה שכתב ידידי אראל סגל כדוגמה לסנטימנט הזה: ״יש פתרון אחד. לפתוח עוד בתי ספר לרפואה. לפתוח עוד בתי חולים ולתת עדיפות ללוחמים ולמשרתי צבא ושירות לאומי שילמדו בארץ. הגילדה חוסמת את המקצוע ואז מאיימת לעזוב. התשובה היא לפתוח. לא להאמין לאיומים של הממסד הרפואי, אלא להפוך את לימודי הרפואה והקמת בתי חולים בפריפריה למאמץ תשתיתי לאומי״. כאמור, אני חושב שהפתרון היותר טוב יהיה להשאיר כאן את הרופאים שכבר כאן, ואולי גם לזה סגל יכול לתרום בהצעת מהלכים של ״מאמץ לאומי״. אבל נניח לזה, ונחשוב על ההצעה שלו כשלעצמה. סגל אומר כך: רופאים עוזבים. אז צריך עוד רופאים. איך יהיו עוד רופאים? נפתח עוד בתי ספר לרפואה ועוד בתי חולים. יש שתי שאלות שאינו עונה עליהן בהצעתו: הראשונה: מאין יבוא התקציב למהלך הזה – במדינה שתקציביה מתכלים במהירות מסיבות טובות יותר וטובות פחות. השנייה: מאין יבואו התלמידים שילמדו רפואה ויהפכו לרופאים.
על השאלה הראשונה אין הרבה מה לומר: מדינה ענייה לא תוכל לפתוח עוד בתי חולים. כבר היום, בהשוואה למדינות ה-OECDישראל מציעה שיעור נמוך יחסית של 2.1 מיטות אשפוז בממוצע לכל אלף תושבים, לעומת 2.4 בממוצע במדינות אחרות. יש בישראל מצוקת האשפוז. יש צפיפות, שמעמיסה על הסגל הרפואי. אגב, גם תנאי עבודה יכולים לפתות רופאים לעבור למדינות אחרות. כך שאין ויכוח: עוד בתי חולים, מיטות, מחלקות, אמצעים, יועילו מאוד. רק שאת אלה צריך לתקצב, וישראל נגררת כרגע למהלכים שמשמעותם תהיה פחות תקציב, ולא יותר תקציב למערכת הרפואית.
השאלה השנייה עומדת בלב הדיון. סגל (והוא כאמור רק דוגמה, זה לא ויכוח איתו אלא דיון על הטענה שהוא מעלה וששותפים לה רבים) אומר את הדבר הבא. ישנה גילדה רפואית. היא ״חוסמת את המקצוע״. בגללה אין רופאים מהקבוצות שישראליות שלא היו מהרהרות בעזיבה, או עוזבות. בעצם, מדובר בטענה הקבועה של קבוצות בימין הנוגעות לאפליה, הדרה, חסימה, בלימה, מניעת קידום וכן הלאה. מקצינים דתיים שלא מקבלים מקום ליד שולחן המטכ״ל, דרך משפטנים שלא מגיעים לבית המשפט העליון, ומסתבר שגם רופאים. גם אותם חוסמים.
על זה צריך לומר שלושה דברים.
הראשון – נכון, לפעמים נדמה שהממסד הרפואי (והמשפטי, וכל ממסד למעשה) מקשה על כניסת כוחות חדשים למטרות שימור כוח. בזה צריך למצוא דרך לטפל. אבל…
השני – צריך למצוא דרך לטפל בזה בלי להוריד את הסטנדרט של המקצוע. כי כאשר ישראל נזקקת לרופאים, וחלק מהרופאים שלה עוזבים, הפתרון לא יכול להיות ״אז נכשיר רופאים אחרים פחות טובים״. הוא צריך להיות ״אז נכשיר רופאים אחרים ברמה טובה כמו של אלה שעוזבים״.
השלישי – הסיבה שיש כל כך הרבה רופאים מקבוצות מסוימות ולא אחרות היא לא – ובודאי לא רק – חסימה, הדרה, בלימה. הסיבה היא התאמה. רופאים באים מקרב הישראלים המצטיינים בלימודים. הם באים מקרב הישראלים שציון הפסיכומטרי שלהם מאוד גבוה. הם באים מקרב מי שלומדים מתמטיקה, אנגלית, מדעים, ברמה גבוהה. הדרך למלא את שורות המקצוע ברופאים חדשים מקבוצות שיישארו בישראל לא משנה מה איננה להוריד את הרף, ולפתוח לכל אחד את האפשרות להיות רופא – ולא משנה כמה הוא או היא לא מתאימים ולא מוכשרים. הדרך למלא את שורות המקצוע ברופאים חדשים מהקבוצות שסבורות שהן מודרות היא לשפר את רמתן. לדאוג לכך שגם בבתי ספר דתיים ילמדו אנגלית ברמה טובה (רמת לימודי האנגלית בחינוך הממלכתי דתי נמוכה במיוחד). לדאוג לכך שיהיו בוגרי מתמטיקה ברמת חמש יחידות בערי פריפריה. להוציא כמה שיותר ילדים מהחינוך לבורות של מוסדות ש״ס, ולהעביר את הילדים הללו למוסדות שיתנו להם כלים להתמודד כשווים על מקום בבתי הספר לרפואה.
ועוד הערה אחת: כדאי לקחת בחשבון, שהתהליך שמתואר כאן יכול להוביל לתוצאה בלתי צפויה מבחינת מי שאכן מצדדים בו. הוא יכול להוביל את הרופאים ה״חדשים״ בדיוק לאותו מקום שבו נמצאים הרופאים ה״ישנים״ (ואני כמובן עושה כאן עוול גדול לרוב רופאי ישראל). אולי – וגם את זה שווה לשקול – כאשר ישראלי מסיים בית ספר לרפואה, ויוצא להתמחות בחו״ל, ועובר מסלול ארוך של הכשרה, גם הוא משתנה. ואולי יתברר עם הזמן שהשינוי משמעו שהמועמד ה״חדש״, זה שאף פעם לא יהרהר בעזיבה, הפך עם הזמן לרופא ״ישן״, כזה ששואל את עצמו האם ישראל היא המקום שבו הוא רוצה לעבוד ולחיות. מה שמחזיר אותנו לנקודת ההתחלה, או האמצע: אולי במקום לחפש דרכים להחליף את הרופאים הלא מספיק פטריוטים ברופאים יותר פטריוטים – כדאי פשוט לתת לכל הרופאים סיבה טובה להישאר כאן, להתקדם כאן, לעבוד כאן.
למה יש רוע בעולם? הספר החדש של ישראל קנוהל
