קשה מאוד לקבוע מה הנושא העיקרי של מערכת הבחירות שאנו שרויים בה. קשה בכל מערכת בחירות, לפעמים גם בדיעבד, לקבוע מה הנושא העיקרי. ישנה האמירה המוכרת של ג׳יימס קרוויל, יועצו של ביל קלינטון, ״זו הכלכלה, טמבל״. וזה אולי נכון, במקרה של האמריקאים, אם כי גם על זה אפשר לנהל ויכוח. אצלנו החיים לא כל כך פשוטים. ישראלים אומנם מציינים את ״יוקר המחייה״ כנושא משמעותי בדרך לקלפיות – בסקר מסוף ספטמבר זה הנושא שהכי הרבה בוחרים (21%) סימנו כזה שישפיע על הצבעתם. אבל לא לגמרי ברור מה זה אומר. הרי אין מפלגה שבעד יוקר המחייה ומפלגה שנגד יוקר המחייה. אין מפלגה שאומרת ״אצלנו יהיה זול״ ומפלגה שאומרת ״אצלנו יהיה יקר״. ובהתאם אין בידינו ראיה ברורה לכך שהרקורד בתחום הכלכלה משחק תפקיד משמעותי בבחירת הישראלים.
דוגמה בולטת: בחירות 1981, שבהן מנחם בגין והליכוד ניצחו, בעיצומו של משבר כלכלי כבד, ולנוכח אינפלציה משתוללת מעשה ידי הממשלה. ״במבחן התוצאות הכלכליות״, כתב הכלכלן אורי כץ בספרו על הכלכלה הישראלית, ״מנחם בגין היה מראשי הממשלה הגרועים ביותר בתולדות מדינת ישראל״. ואם להיות עוד יותר בוטה: הגרוע ביותר. ובכל זאת, נבחר גם ב-1981, כשהכלכלה כבר התקרבה לנקודת הסחרור שרק ממשלת האחדות של 1984, ותוכנית הייצוב של 1985, יוכלו לחלץ אותה ממנה.
אז לא הכלכלה.
אולי הביטחון? שוב, אנחנו תקועים עם אותו קושי. אין בישראל מפלגות שמתנגדות לביטחון. לא נותרו בה גם מפלגות שמייצגות את הרוב היהודי שמתנגדות לפעולות נחרצות באיראן, בעזה, בלבנון (עמדת המפלגות הערביות שונה). כן, יש הבדלים בסוג הרטוריקה של מנהיגים שונים, ויש כמובן את הוויכוח על השאלה מי היה עושה מה אם הוא היה ראש הממשלה – האם איזנקוט כן או לא היה תוקף כאן או שם, האם נתניהו כן או לא בלם תקיפה כזאת או אחרת. אבל הוויכוח הזה מתנהל משום שכולם למעשה אומרים שהיו תוקפים בכל המקומות בכל הרגעים הנכונים. יש מי שאומר: אפשר היה לעשות את העבודה בעזה מהר יותר. אבל אין (כמעט – יש בקרב הערבים) מי שאומר: לא היה צורך להיכנס לעזה. או: היינו יותר מדי אגרסיביים בעזה. או: פגענו ללא צורך בעזתים. אין – ואפשר לזהות שאין בתגובה האחידה כמעט לסרט נז״א, שכל מנהיג ישראלי של הציבור היהודי גינה אותו כתעמולה שקרית.
ההסכמה הזאת, חשוב לדייק, היא על העבר. על העתיד יכול להיות שיש בכל זאת מחלוקת: כששאלנו ביולי מה נכון לעשות עכשיו בעזה, 41% מהיהודים בחרו ״לחזור ללחימה עד השגת המטרות״ ו-50% בחרו ״להחליש את חמאס באמצעים כלכליים ודיפלומטיים״. האם זו המחלוקת שמשקפת את סיפור הבחירות? במובן מסוים, התשובה חיובית, ותכף נגיע לזה.
הרבה מאוד יועצים פוליטיים, סוקרים, פרשנים, מנסים לזהות את הסיפור של הבחירות האלה. כמובן, אפשר לומר שאין סיפור, יש רק שבטי ישראל, שמצביעים כל אחד ואחת על פי סביבתם והרגליהם. הליכודניקים מוצאים דרך להסביר את הצבעתם, והדמוקרטניקים מוצאים דרך להסביר את הצבעתם. אבל בשני המקרים ייתכן שההסבר הוא רציונליזציה בדיעבד של נטייה אינסטינקטיבית, חברתית ותרבותית. למעשה, אפשר למצוא לא מעט ראיות מסייעות לטענה כזאת. כשסופרים בסקרים שלנו מי רוצה שהממשלה תמשיך באותו כיוון ומי רוצה כיוון אחר, השבטים מסבירים כמעט הכול: כמעט כל מי שמגדירים את עצמם ימין נמצאים בצד של ״אותו כיוון״, לעומת אף אחד ממי שמגדירים את עצמם שמאל. אבל יש שאלה, שהשבטים לא לגמרי מסבירים: כמה חזק להתקדם באותו כיוון, או בכיוון ההפוך. האם המשיבים רוצים את אותו הכיוון ״על מלא״, או עם בלמים. האם רוצים כיוון אחר ״על מלא״, או מוכנים לנוסח של פשרה. יכול להיות שהתשובה הזאת היא המקום שבו הבחירות מוכרעות. יכול להיות שבניגוד לשיח המקובל, המחלוקת העיקרית של הבחירות האלה אינה מחלוקת בין המשך לשינוי, אלא בין שינוי לשינוי.
מחנה אחד הוא מחנה ״יותר״. הוא רוצה לשנות ברמת העוצמה: אותו כיוון – של הקואליציה – אבל יותר חזק.
מחנה שני הוא מחנה ה״אחר״. הוא רוצה לשנות את כיוון המדיניות: לא מה שעושה הקואליציה, אלא מדיניות אחרת.
עכשיו נסביר בפירוט את הטענה הזאת, ואת הבדיקה שמעלה אותה כאפשרות. ונדגיש שמדובר באפשרות, לא בידיעה. ונדגיש שיש בניתוח הזה משהו שעלול להתברר כהתחכמות קצת מוגזמת. ובכל זאת, מצבאנו בזה עניין. לכן נסביר (וזה לא יהיה קצר), נסביר מה עשינו.
לפני כמה שנים, בספר ״יהדות ישראלית״, ניסינו למפות את היהודים בישראל לא לפי מה שהם אומרים על עצמם (״חילוני״, ״מסורתי״, ״דתי״) אלא לפי מה שהם עושים ומה שהם חושבים: עשרות שאלות על מנהגים ועל עמדות, כל תשובה מקבלת נקודה לכאן או לכאן, וכל נשאל מקבל ציון שממקם אותו על מפה עם שני צירים. התוצאה הייתה תרשים אחד, שמחלק את הציבור לארבע קבוצות, וממנו נפרש כל הספר. כאן עשינו אותו דבר, בהבדל חשוב אחד: אז היו לנו שלושת אלפים נשאלים שענו על קרוב לשלוש מאות שאלות שנכתבו במיוחד לצורך המחקר על יהדות ישראלית. הפעם לא ערכנו סקר ייעודי. לפחות בשלב הניסיוני הזה, השתמשנו במה שיש: כמה גלים של סקרים שנערכו על ידי המדד, גם עבור JPPI, גם עבור חדשות 13 וגם עבור עוד כמה גופים. על המגבלות של בדיקה מהסוג הזה נדבר בסוף. בגלל המגבלות, אנחנו זהירים במסקנות. מציגים אותן יותר כאפשרות שמצדיקה בדיקה, מאשר כידיעה שאלה אכן המסקנות הנכונות.
אבל לפני שנתאר את המגבלות, נסביר מה מדדנו.
קבענו ציר אופקי של ״כיוון״ – האם הישראלים רוצים להמשיך באותו כיוון, באותה מדיניות של הממשלה, או שהם רוצים כיוון אחר. נקודת האפס של הציר היא מה שהממשלה עושה בפועל היום. מי שרוצה להמשיך בדרכה או להעמיק אותה נמצא בצד של ״אותו כיוון״; מי שרוצה לסטות ממנה – עובר לצד של ״כיוון אחר״. לדוגמה: מה לעשות עכשיו בעזה – לחזור ללחימה, להשאיר את המצב כמו שהוא, או להחליש את חמאס באמצעים כלכליים ודיפלומטיים. או: האם המאחזים ביהודה ושומרון הם נטל על צה״ל או נכס. או: איזו קואליציה היית רוצה אחרי הבחירות – של גוש הימין, של גוש השינוי, או רחבה. או: מי מתאים יותר להיות ראש הממשלה. או: האם צריכה להיות ועדת חקירה לשבעה באוקטובר, ואם כן, מי ימנה אותה. בסך הכול השתמשנו ב-28 שאלות כאלה, על מערכת המשפט, על המלחמה, על השטחים, על יחסי ישראל וארה״ב, על גיוס חרדים, על הממשלה ועל נתניהו. וכלל אחד הנחה אותנו בכולן: ציון שלילי ניתן רק לתשובה שסוטה ממה שהממשלה עושה בפועל, לא לתשובה שהימין ״לא אוהב״. מי שמעדיף רוב יהודי על פני ארץ ישראל השלמה, למשל, לא סוטה משום מדיניות של הממשלה (שליש ממצביעי הליכוד עונים כך), ולכן לא קיבל נקודה לשום כיוון. ושאלות שמודדות הערכה ולא העדפה – ״האם ישראל בתהליך של שיפור או הדרדרות״ – לא נכנסו לציר, גם כשהתשובות עליהן נראות כמו ימין ושמאל. השאלות שנשארו, מתברר, מודדות דבר אחד: ברוב המקרים, מי שעונה ״ימינה״ באחת מהן עונה ״ימינה״ כמעט בכולן. כשבדקנו כל שאלה מול ממוצע כל השאלות האחרות, המתאם נע בין 0.4 ל-0.86. זה ציר יציב. ועוד מתברר שהוא יציב גם בזמן: מי שסמך על נתניהו ביוני סמך עליו גם באוגוסט (מתאם 0.98).
קבענו ציר אנכי של ״עוצמה״. האם המשיבים רוצים ללכת בכיוון של מדיניות הממשלה או בכיוון של שינוי המדיניות בעוצמה גדולה או חלשה. האם מתייחסים לאפשרויות שעומדות על הפרק ככאלה שתובעות הכרעה נחרצת, או שיש נכונות לפשרה מול עמדות אחרות. ״נסה למקם את הסמן בין הרצון שלך שהמדיניות תהיה כמו שאתה רוצה, לבין הרצון שלך שתהיה אחדות בחברה״; או ״איזו קואליציה היית רוצה – של המחנה שלך בלבד, או רחבה״; או ״כמה חשוב לך שהמדיניות של ישראל תהיה כמו שאתה רוצה, מאפס עד עשר״. ציר העוצמה שלנו מוגדר לפי שאלת הנכונות לפשרה. שש שאלות. ומה הוא לא כולל – חשוב לא פחות: שאלות על רגש. ״אם הצד שלך לא ינצח – זה בלתי נסבל?״, ״האם אלה הבחירות הכי חשובות בתולדות המדינה?״ נראות כאילו הן מודדות עוצמה, אבל כשבדקנו הן מודדות משהו אחר (המתאם בינן לבין שאלות הפשרה: 0.29 בלבד), ועוד נראה שהן גם מתנהגות אחרת. השארנו אותן מחוץ לציר.
איך עובדת החלוקה של משיבים לפי הצירים? נתאר ונדגים.
כך אנחנו מחלקים ציון לשאלה שמזיזה את המשיבים על הציר האופקי לכיוון ימין (אותה מדיניות) או שמאל (שינוי מדיניות). ניקח את שאלת עזה: ״מהאפשרויות הבאות, מה יותר נכון בעיניך לעשות כעת בגזרת עזה?״ מי שענה ״לחזור ללחימה, עד להשגת המטרות שנקבעו״ מקבל פלוס אחד – כי מדובר ברצון ללכת בדרך שהממשלה הלכה בה, אבל להעמיק אותה. הממשלה הפסיקה בשלב מסוים להילחם, המשיבים האלה רוצים את המדיניות שהייתה, אבל ״יותר חזק״. מי שענה ״המצב הנוכחי נראה לי סביר, צריך לשמור עליו״ מקבל אפס – כלומר, לא זז על הציר. כי הוא או היא רוצים את הסטטוס-קוו. מי שענו ״לנסות להחליש את חמאס באמצעים כלכליים ודיפלומטיים״ מקבלים מינוס אחד – כי הם מאותתים שמה שצריך כעת הוא כיוון אחר (מי שענו ״לא יודע״ לא נספרו).
עוד דוגמה, משאלה על המאחזים ביהודה ושומרון: ״מסכים או לא מסכים: חוות ומאחזים ביהודה ושומרון הם נטל על צה״ל ופוגעים בביטחון של כלל אזרחי ישראל״. מי שמסכים – מאוד או קצת, לא משנה – מקבל מינוס אחד, כי הוא דוחה את מדיניות ההתיישבות של הממשלה. מי שלא מסכים מקבל פלוס אחד. שימו לב לכלל: על הציר הזה, מי שהשיבו ״מאוד״ ו״קצת״ מקבלים את אותו הניקוד, כי הציר הזה מודד כיוון ולא עוצמה. דוגמה שלישית, מועמד לראשות הממשלה: נתניהו – פלוס אחד; איזנקוט, בנט או ליברמן – מינוס אחד. אותו כיוון – מול שינוי כיוון. ציון הכיוון של כל נשאל הוא הממוצע של כל השאלות שענה עליהן. מי שענה על פחות מחמש שאלות לא נכנס למפה.
עכשיו נעבור לחלוקת ציונים על הציר האנכי. למעלה (יותר חזק) או למטה (פחות חזק). ניקח את שאלת הפשרה. ביקשנו ממשיבים לומר לנו האם ועד כמה הם מוכנים לוותר על המדיניות שהם רוצים לטובת פשרה שמשמעותה יותר אחדות בחברה הישראלית. מי ששם את הסמן בצד ״המדיניות כמו שאני רוצה״ מקבל פלוס אחד – הדרך שלי לפני מוכנות להסכמות שיקרבו אחדות. מי ששם אותו בצד של ״אחדות״ מקבל מינוס אחד. מי ששם אותו באמצע – אפס. ושאלת הקואליציה, בקידוד שמתאים לציר העוצמה: מי שרוצה ״קואליציה של גוש הימין דומה לזאת של היום״ מקבל פלוס אחד. ומי שרוצה ״קואליציה של גוש השינוי כולל ערבים״ מקבל – גם הוא – פלוס אחד. כי שניהם אומרים: רק המחנה שלי. מי שרוצה קואליציה רחבה משני הגושים מקבל מינוס אחד, ומי שרוצה את המחנה שלו עם ויתור קטן (״גוש הימין בתוספת מפלגת מרכז״, ״גוש השינוי בלי ערבים״) מקבל אפס. זה העיקרון החשוב ביותר בציר הזה: נוטים לימין, למרכז ולשמאל יכולים לקבל אותו ציון. אותה שאלה בדיוק מזיזה אדם על הציר האופקי לפי מה שהוא רוצה, ועל הציר האנכי לפי כמה הוא מוכן לוותר כדי לקבל אותו. ציון העוצמה הוא הממוצע של השאלות שנענו; מי שענה על פחות משתיים – לא נכנס למפה.
ומה יצא? נתחיל בתוצאות של היהודים, שמסיבות טכניות יש לנו תוצאות שמשקפות את מיקומם על המפה בצורה יותר מהימנה.
כ-42% רוצים את אותו הכיוון, ביותר עוצמה. נקרא להם קבוצה א.
כ-29% רוצים כיוון אחר, גם כן בעוצמה. קבוצה ב.
כ-12% רוצים את אותו הכיוון, בפחות עוצמה. קבוצה ג.
כ-16% רוצים כיוון אחר, בפחות עוצמה. קבוצה ד.
שימו לב: 71% מהיהודים רוצים ״עוצמה״, ושני גושי ה״עוצמה״ גדולים בהרבה משני גושי ה״פשרה״. ושימו לב גם למה שהמספרים האלה הם לא: הם לא מדויקים ברמה של אחוז. כשמורידים שאלה אחת מהחישוב (עשינו את זה לכל שאלה בתורה) המספרים זזים באחוז או שניים. מה שלא זז: המבנה הכללי של הרכב וגודל הגושים.
ועוד שימו לב: שני הצירים כמעט בלתי תלויים זה בזה. הידיעה לאיזה כיוון המשיב רוצה ללכת לא מגלה לנו עד כמה חזק הוא רוצה ללכת לכיוון שאליו הולכים. בלי התכונה הזאת לא היה טעם במפה עם שני צירים.
עכשיו – כלל הישראלים. מכל מיני סיבות טכניות שקשורות באופן הדגימה של ערבים, אין לנו דרך לתת לכל נשאל ערבי ניקוד מדוייק. אבל אפשר לדעת, בקירוב, איפה הערבים נמצאים: בשאלה אחת מסקר ספטמבר – ״איזו ממשלה היית רוצה אחרי הבחירות״ – 2% מהערבים ענו ״ימין על מלא״, 41% ״אופוזיציה על מלא״, 43% ״ממשלת אחדות רחבה״. וכשמחשבים בכל סקר בנפרד את ממוצע הציונים שלהם על כלל השאלות שמעניינות אותנו, מקבלים את אותה תמונה: כיוון אחר מובהק, עוצמה כמעט אפס. כלומר, בקירוב: כמחצית מהערבים נמצאים בקבוצה ב וכמחצית בקבוצה ד, וכמעט אף אחד לא בקבוצות א ו-ג. אם משקללים אותם כחמישית מהציבור הבוגר, התמונה של כלל הישראלים נראית כך:
כ-34% בקבוצה א (אותו כיוון, יותר).
כ-33% בקבוצה ב (כיוון אחר, יותר).
כ-10% בקבוצה ג (אותו כיוון, פחות).
כ-23% בקבוצה ד (כיוון אחר, פחות).
זה משנה את הסיפור בנקודה אחת חשובה: בקרב היהודים גוש ה״אותו כיוון, יותר חזק״ גדול יותר מגוש ה״שינוי כיוון״; בקרב כלל הישראלים התמונה משתנה. שני גושי ה״יותר״ כמעט שווים. ושני גושי ה״פחות״ נשארים הקטנים – כשליש מהציבור – אבל גדלים, בעיקר בצד של ״כיוון אחר״, בזכות הערבים.
עכשיו נדמיין ארבעה משיבים, כל אחד מייצג קבוצה. למעשה, לא נדמיין: ארבעתם משיבים אמיתיים מהפאנל, שתשובותיהם לפנינו, רק השמות בדויים.
ארנון, מקבוצה א, שהיא הקבוצה שרוצה את אותו כיוון ביותר עוצמה. ארנון סומך מאוד על הממשלה, סומך מאוד על נתניהו, רוצה שהקואליציה הבאה תהיה ״הקואליציה הנוכחית״, חושב שישראל צריכה לחזק את השליטה על הפלשתינים ולהרחיב את ההתנחלויות, וכבר לפני כמה חודשים רצה לחזור ללחימה בעזה ולכבוש את הרצועה. כמובן, הוא לא עקבי לגמרי. יש שאלות שקיבל עליהן פלוס ויש שאלות שקיבל אפס או מינוס. אבל בסוף, ציון הכיוון שלו, אחרי ממוצע של 28 שאלות, הוא פלוס 0.79.
ומה קורה לארנון על ציר העוצמה? את הסמן הכללי בין ״הדרך שלי״ לבין ״אחדות״ הוא שם על מינוס חמש, הקצה של ״הדרך שלי״. גם את הסמן של שאלה על מערכת המשפט. על השאלה ״כמה חשוב לך שהמדיניות תהיה כמו שאתה רוצה״ ענה עשר. הקואליציה שלו: ״גוש הימין כמו היום״. ציון העוצמה שלו: פלוס אחד, המקסימום. ארנון הוא הימין העמוק של המפה, ויש עוד כמותו.
בני שייך לקבוצה ב, שרוצה כיוון אחר ביותר עוצמה. שבירה חזרה לכיוון שונה מזה שהממשלה הלכה בו. בני הוא תמונת הראי של ארנון: ״מאוד לא סומך״ על הממשלה ועל נתניהו, רוצה ״קואליציה של גוש השינוי בשיתוף רע״מ״, רוצה הפרדה מלאה מהפלשתינים, רצה ״לתת לתוכנית טראמפ להתקדם״ ולא לחזור ללחימה, מגדיר את נערי כוסרה ״טרוריסטים ישראלים״, ורוצה את בנט כראש ממשלה. גם הוא לא רוצה שינוי בכל דבר: את ההחלטה לתקוף באיראן הוא הגדיר ״נכונה״ – פלוס אחד. הציון של בני על ציר הכיוון הוא מינוס 0.60, ועל ציר העוצמה הוא פלוס 0.4: את הסמן של השאלה על מערכת המשפט הוא שם על מינוס שלוש, לכיוון ״הדרך שלי״; הוא רוצה קואליציה של גוש השינוי כולל ערבים. אבל פה ושם שלח איתות הפוך. את הסמן הכללי של העמדות שלי לעומת אחדות הוא שם על פלוס שלוש, לכיוון ״אחדות״. הממוצע סופג גם את זה. בני וארנון הפוכים לגמרי בכיוון, וקרובים בעוצמה. שניהם רוצים ממשלה של המחנה שלהם, ושניהם לא רוצים לוותר הרבה.
נדלג לקבוצה הקטנה, שדורית חברה בה, קבוצה ד – כיוון אחר, פחות עוצמה. דורית ״מאוד לא סומכת״ על הממשלה ועל נתניהו, רוצה הפרדה מהפלשתינים, מעדיפה להחליש את חמאס בדרכים כלכליות ודיפלומטיות, מסכימה (״קצת״) שהמאחזים פוגעים בביטחון, ומעדיפה את ליברמן לראשות הממשלה. אבל במרץ היא דווקא רצתה לחזור ללחימה בעזה, והיא מסכימה ש״מערכת המשפט שולטת בדברים החשובים״ – שתי סטיות מהכיוון הכללי שלה, שמסבירות למה ציון הכיוון שלה הוא מינוס 0.23 ולא מינוס 0.7. ובעוצמה היא חד-משמעית לצד השני: כל שלושת הסרגלים לכיוון ״אחדות״, חמש מתוך עשר לחשיבות שהמדיניות תהיה כמו שהיא רוצה, ״מכבדת כל החלטה של הציבור״, וקואליציה – ״רחבה משני הגושים, בלי חרדים וערבים״. ציון העוצמה: מינוס אחד. דורית רוצה ממשלה אחרת, וכיוון אחר. אבל היא מוכנה להרבה מאוד פשרות כדי שזה יקרה. יש לא מעט כמותה – 16% מהיהודים, ועוד כמחצית מהערבים – והן תומכות בישר, בביחד ובישראל ביתנו. מצביעי ליברמן הם הקבוצה היחידה על המפה שרובה מתחת לקו האפס של העוצמה. מצביעי הדמוקרטים נמצאים הכי גבוה על ציר העוצמה, גבוה אפילו ממצביעי הציונות הדתית.
גלית מקבוצה ג תהיה אחרונה, ויש לזה סיבה. קבוצה ג היא הקבוצה שנראית כזאת שתכריע את הבחירות, ותכף נסביר למה. אבל קודם תיאור של גלית, מה היא חושבת, ואיזה ציונים היא מקבלת על המפה שלנו. גלית סומכת על הממשלה. היא מסכימה שמערכת המשפט שולטת בדברים החשובים, חושבת שהישובים בעומק השטח תורמים לביטחון, רוצה לחזק את השליטה על הפלשתינים, ורוצה ש״הקואליציה הנוכחית״ תקום שוב. ההחלטה לתקוף באיראן – נכונה בעיניה. על הנייר, היא ימין מלא לכל דבר ועניין: ציון כיוון פלוס 0.71, לא רחוק מארנון. ובכל זאת, היא לא כמו ארנון. בעזה היא בחרה ״לתת לתוכנית טראמפ להתקדם״, לא לחזור ללחימה. את סמן האחדות שמה על פלוס ארבע. על ״כמה חשוב לך שהמדיניות תהיה כמו שאת רוצה״ ענתה שלוש מתוך עשר. גלית לא רק מוכנה לפשרה על הקואליציה – היא גם חושבת שהמדינה יהודית מספיק, ולא צריך לחזק את הזהות ״עוד יותר״. והיא פחות חוששת מהצד השני. אם הצד שלה לא ינצח, ״אני מכבדת כל החלטה של הציבור״. ציון העוצמה שלה: מינוס 0.2. גלית רוצה את מה שארנון רוצה. שלא כמוהו, היא מוכנה לרכך, להתפשר, לוותר.
בדיקה ראשונה: האם גלית היא טיפוס, או רק אוסף של שש תשובות? אם המפה מודדת משהו אמיתי, הריבועים צריכים להיבדל גם בשאלות שלא נכנסו אליה. הצלבנו 49 שאלות שאינן במפה – דת ומדינה, מוסר, אפליה, כלכלה – מול ארבעת הריבועים, והתמונה חדה. נישואים אזרחיים: תומכים 23% בקבוצה א, 45% בקבוצה ג, 100% בקבוצה ב. חוק הכותל: מתנגדים 12% בקבוצה א, 40% בקבוצה ג, 84% בקבוצה ב. ״האם המדינה יהודית במידה הנכונה״: 39% בקבוצה א, 60% בקבוצה ג. ״האם כבר החלטת למי להצביע״ (ביולי): בטוחים לחלוטין 66% בקבוצה א, 39% בקבוצה ג. בכל שאלה כזאת, בלי יוצא מן הכלל, גלית וחברותיה יושבות בין קבוצה א לקבוצה ב – בכיוון של א, במתינות של ג. ובדיקת האפס: שאלות שלא אמורות להיבדל לפי ריבוע – פחד מבינה מלאכותית, אמון בקציני צה״ל, מהירות מופרזת – אכן לא נבדלות. המפה מבדילה איפה שצריך ושותקת איפה שצריך.
אמרנו שזו הקבוצה הקובעת, או לפחות נראית כמו הקבוצה הקובעת, בבחירות האלה. זה בגלל שלושה דברים:
הראשון: גלית וחברותיה נמצאות בדיוק במקום שבו הגוש הימני נסדק. כשמסתכלים על ציון העוצמה לפי הגדרה אידיאולוגית, מקבלים צורה של האות U: ימין עמוק 0.62, ימין 0.24, ימין מתון מינוס 0.13, ימין קרוב למרכז מינוס 0.08, בדיוק במרכז 0.04, ואז השמאל עולה שוב – 0.33 ו-0.45. שתי הקבוצות היחידות שרובן מתחת לאפס הן הימין המתון והימין-הקרוב-למרכז. לא המרכז. לא השמאל. בסקר אחר, עם אלף נשאלים ועם שאלות אחרות לגמרי, קיבלנו את אותו U באותו מקום: ימין עמוק 0.60, ימין 0.42, ימין מתון 0.16, ימין קרוב למרכז 0.01. הנכונות לפשרה של המשיבים בישראל היא נכונות של ימין מתון.
השני: הקבוצה הזאת היא הקבוצה שזזה על המפה הפוליטית. כאן נאמר בזהירות מה הנתונים מראים. ניקח את כל מי שהצביע לקואליציה ב-2022 ונמצא היום בצד של ״אותו כיוון״. בקרב אלה שהעוצמה שלהם גבוהה, 11% לא מצביעים היום לקואליציה – הם עברו לישר, לבנט, לליברמן, או מתלבטים. בקרב אלה שהעוצמה שלהם נמוכה או בינונית – 20%. אותה הצבעה ב-2022, אותו כיוון היום, ושיעור העזיבה כפול. אבל אלה קבוצות קטנות, וההבדל הזה לבדו לא היה מספיק לנו. מה שמשכנע הוא שהוא חוזר במקורות אחרים, עם שאלות אחרות. בסקר אחר, על אלף נשאלים, שבו המשיבים נשאלו על הבחירה השנייה שלהם במפלגה: בקבוצה ג 15% נותנים כבחירה שנייה מפלגה מהגוש השני, בקבוצה א 5%, בקבוצה ב 0.4%. ובסקר מספטמבר, כששאלנו ״איזו ממשלה היית רוצה אחרי הבחירות״, התמונה התבהרה עוד יותר: מצביעי הליכוד ענו 77% ״ימין על מלא״; מצביעי וינטר – רובם מצביעי ליכוד לשעבר – ענו 62% ״ממשלת אחדות רחבה״. הקואליציה מאבדת מצביעים לא לטובת ״כיוון אחר״ אלא בעיקר לטובת ״פחות עוצמה״.
בדיקה שנייה, שמחזקת את זה מכיוון אחר: שאלות הרגש שהשארנו מחוץ לציר. אם ״עוצמה״ הייתה רגש – פחד מהצד השני, תחושה שהבחירות גורליות – היינו מצפים שהרגש ינבא תנועה. הוא לא. בקרב מצביעי הקואליציה של 2022 שבצד ״אותו כיוון״, שיעור העזיבה הוא 13% אצל מי שמרגישים שהבחירות גורליות ו-15% אצל מי שלא. ואילו הנכונות לפשרה – כן מנבאת. הפחד לא מזיז אנשים; הפשרה כן. זו הסיבה שהציר שלנו בנוי ממנה.
סיבה שלישית שבגללה קבוצה ג היא החשובה ביותר: בצד השני המראה לא סימטרית. גם לקבוצה ד, ה״פחות״ של גוש השינוי, יש התלבטויות – אבל אלה התלבטויות בתוך הגוש. כ-96% ממצביעי השינוי של 2022 שנמצאים בקבוצה ד עדיין מצביעים לגוש השינוי, ואף אחד מהם לא עבר לקואליציה. הם זזים בין ישר לביחד ולליברמן, ולא בין הגושים. הסיבה פשוטה: בגוש השינוי יש הרבה מאוד מפלגות ״פחות״ להתלבט ביניהן, ובגוש הימין אין כמעט אף אחת. מי שרוצה את הכיוון של נתניהו בלי ״על מלא״ (וברוב המקרים ״עוד יותר מלא״ ו״עוד יותר חזק״) מוצא את עצמו בלי בית. לכן גלית מכריעה, ודורית לא.
כמה הערות שחשוב לכלול כאן.
מגבלות מתודולוגיות. יש כאן הסתמכות על סקרים מהמצאי שלנו, ולא על סקר חדש, ייעודי למטרתו, שהיה נותן תוצאה טובה יותר. המשמעות המעשית של זה היא שלושה דברים. ראשית, השאלות לא נכתבו בשביל המפה, ולכן ציר העוצמה נשען על שש שאלות בלבד – ואילו ציר הכיוון נשען על 28. זה מורגש: כשמורידים שאלה אחת מציר הכיוון, המפה לא זזה; כשמורידים שאלה אחת מציר העוצמה, יכולה להיות תזוזה של עד שלוש נקודות בריבוע. שנית, כדי שלכל נשאל יהיו מספיק שאלות היינו צריכים למזג תשובות מחודשים שונים, ולכלול רק מי שהשיב בשני סקרים לפחות. זה מניח שהעמדות יציבות לאורך התקופה – על ציר הכיוון קל לנו להוכיח את זה, על ציר העוצמה חסרות שאלות שמאפשרות הוכחה כזאת. שלישית, כמות הנשאלים שיכולנו לכלול בניתוח מוגבלת למי שהשיבו על השאלות שהכנסנו למגירות – 487 יהודים, ששקללנו מחדש לפי דתיות והצבעה ב-2022. בדקנו את התוצאה גם מול שני מקורות אחרים – סקר של כמעט אלפיים יהודים מספטמבר, שיש בו שאלה אחת שמודדת את שני הצירים, ועוד סקר של אלף נשאלים מפברואר עם שאלות אחרות – ושלושתם נותנים את אותה גיאומטריה. אבל יש הבדל באחוזים. כך שצריך להתייחס למסקנה שיש כאן כאומדן, ולא כהודעה מוסמכת על גודל הגושים שקבענו.
מיקום הערבים. אמרנו שהם במפה בקירוב בלבד, וזו הסיבה: המדגם הערבי של הסקר החודשי מגיע בכל גל בלי מזהה נשאל קבוע, ולכן אי אפשר למזג את תשובותיו ולתת לכל נשאל נקודה. מה שאפשר היה: לחשב בכל גל בנפרד את ממוצע הכיוון וממוצע העוצמה, ולהשוות לשאלה האחת מסקר ספטמבר. שני המקורות מתכנסים: כיוון מינוס 0.40 ומינוס 0.45, עוצמה אפס ואפס. רוצים כיוון אחר, לא מתעקשים ״על מלא״. לפחות לא במענה לסקרים. ואיך זה קורה? ציר הכיוון, שקובע כיוון ביחס למדיניות הממשלה, כמעט חד-כיווני אצל הערבים (בספטמבר רק 13% בצד ״אותו כיוון״); ועל ציר העוצמה הממוצע שלהם הוא תוצאה של סתירה – בשאלות על קואליציה הם ״יותר״ (רוצים להיכלל), בסרגלי הפשרה הם ״פחות״. החלוקה שלהם לקבוצות ב ו-ד, מחצית-מחצית, היא אפוא אומדן גס, ואת האחוזים של כלל הישראלים יש לקרוא בהתאם: הם יכולים לזוז בכמה נקודות לכל כיוון בלי שהתמונה תשתנה.
ויש כמובן הרבה מאוד פריטים בניתוח שאפשר להתווכח עליהם. לכן אנחנו מסייגים, וזהירים, ומסבירים שזה ״ניסיון״ להציע פתרון לשאלת מהו סיפור הבחירות, ועדיין לא בהכרח ״הצלחה״ בניסיון הזה. יש שאלות שאפשר היה לדרג את התשובות שלהן גם קצת אחרת. לדוגמה: האם מי שמעדיף את בנט או את ליברמן כראש ממשלה הוא ״כיוון אחר״ (מינוס אחד, כמו שעשינו) או ״בין לבין״ (אפס)? בדקנו – אם כך ואם כך המפה לא משתנה. ובגרסה הראשונה של החישוב גם טעינו: ״רוב יהודי״ קיבל אצלנו מינוס אחד, עד שהבנו שזו לא סטייה מכלום. תיקנו, והמפה זזה בנקודה אחת. יש קושי עם ציר העוצמה במפה הזאת שבוחן את הנכונות המוצהרת לפשרה, ולא הרבה יותר. אפשר להתווכח אם זו ההגדרה הנכונה ל״עוצמה״. ועוד קשיים: מגוון הנושאים לא מספיק גדול. הסתמכנו על מה שיש ויכול להיכנס לניתוח מקיף. יש הרבה יותר שאלות ביטחוניות מאשר שאלות על מערכת המשפט, על גיוס חרדים, על דת ומדינה, על טיפול בפשיעה.
