fbpx
פוליטיקה, חברה, תרבות וזהות בישראל

למה נתניהו מותח את החבל מול וושינגטון?

 

האמריקאים עסוקים בחשבון נפש. הם מבינים שמשהו במדיניות שלהם במזרח התיכון לא עובד. חלק מזה מתבטא בתסכול כלפי ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. הנשיא, ג׳ו ביידן, משתדל להתחמק משיחות איתו. נתניהו מאלץ אותו בקרקוע של שר הבטחון. יש בזה כמובן סוג של הימור. אם ביידן היה אומר ״אז שלא יבוא״, וממשיך לסרב לשוחח עם נתניהו, יואב גלנט לא היה נוסע, והתיאום של ישראל עם ארה״ב היה נפגע. אבל ביידן התקפל. כמה שבועות לפני הבחירות, לא נוח ליזום משבר קולני מול נתניהו. וגם: האמריקאים רוצים תיאום. ישראל הפתיעה אותם בחיסולו של נסראללה. להפתעה שנוגעת לתקיפה באיראן עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת. ישראל יכולה להצית מלחמה שהאמריקאים יגררו אליה באונס. או שלא יגררו – כלומר, יחליטו להפקיר את ישראל לגורלה – מה שיוביל למשבר חמור עוד יותר.

ביידן אמר על נתניהו גם כמה מילים לא יפות, כפי שמפרסם בוב וודוורד. בזאת נתניהו השלים סדרה מלאה: ארבעה נשיאים ליוו את כהונתו הארוכה כראש ממשלת ישראל – קלינטון, אובמה, טראמפ, ביידן – וארבעתם אמרו עליו מילים לא יפות בהזדמנות זו או אחרת. אם קמלה האריס תבחר בנובמבר, אפשר לשער שיוכל לצרף נשיאה חמישית לסדרה. אבל צריך לומר: נתניהו לא נבחר כדי להתיידד עם נשיאים, הוא נבחר כדי לשמור על האינטרס הישראלי. ברור שבמצב של ידידות, לפעמים קל יותר לשמור על האינטרסים. ולעומת זאת, ברור ששימור הידידות מחייב לעיתים הגמשה של אינטרסים. ראש הממשלה הוא שצריך להחליט מתי מוטב להתעקש, במחיר של שחיקת הידידות, ומתי מוטב להתגמש, כדי לא למתוח את החבל. נדמה שבמלחמה עד כה הוא התגמש יותר מכפי שנדמה (התקיפה בלבנון באה מאוד מאוחר), והתעקש בלא מעט מקרים שאכן היה ראוי שיתעקש בהם (כניסה לרפיח, שגם ביחס אליה התגמש בכמה עניינים הנוגעים להיקף הכניסה).

מדוע האמריקאים מתוסכלים? משתי סיבות עיקריות. האחת – המלחמה לא נוחה להם. הם רוצים שתסתיים. ישראל לא רוצה בזה מוקדם מדי. אפשר להבין למה נוח לאמריקאים להתכנס לסיכום, אפשר להבין למה נוח לישראל לנצל את המומנטום ולהתעקש על המשך המלחמה. ב-1973, לאחר כיתורה של הארמיה השלישית המצרית, ישראל אולצה על ידי האמריקאים לעצור. השגתם מספיק – זו הייתה הטענה. הנרי קיסינג׳ר לא רצה בתבוסה מוגזמת של אנואר סאדאת. הוא לא רצה בנפילתו של משטר מצרי פרו-אמריקאי. בדיעבד, כנראה שצדק. ישראל עצרה במקום שאפשר התקדמות לשיחות הפסקת אש, ולאחריהן גם שיחות שלום. אבל זה, כאמור, ידיעה בדיעבד. המסלול האלטרנטיבי, המשך המערכה, עד כניסת כוחות צה״ל לקהיר ולדמשק, לא נוסה.

האתגר החרדי, כל הפרקים זמינים לצפייה

האמריקאים רוצים עכשיו מה שרצו בעת כיתור הארמיה. ישראל עשתה את שלה, מוטב לסיים את האירוע. זה קצת מוזר בשני היבטים. הראשון – מצרים הייתה ידידה, חיזבאללה, חמאס ואיראן אינם ידידים. לא לגמרי ברור מדוע האמריקאים רוצים לעצור כאשר ייתכן שישראל נמצאת בדרך להביס אותם (לא את איראן כמובן, אבל את השניים האחרים). אולי הם מניחים שישראל לא תוכל להביס אותם. אולי הם משערים – זה לא חסר שחר – שמחיר המשך המלחמה בדם וביציבות אזורית יהיה גבוה מדי. הדבר השני שהם רוצים הוא תוכנית ״ליום שאחרי״, שכוללת כמה מהמרכיבים הקבועים של המדיניות האמריקאית (השלטת הרשות הפלשתינית על עזה, חזרה לקידום חזון שתי המדינות וכן הלאה). בעניין הזה יש להם מחלוקת עם ישראל כמעט מיומה הראשון של המערכה. לא בטוח שעמדתם נכונה יותר.

הם יודעים שמשהו במדיניות שלהם לא עובד. בעזה, לא הושג הסכם, לא שוחררו החטופים, לא נקבע סידור ליום שאחרי. בלבנון, שנה של משא ומתן לא הניבה תוצאה – והתפרצה מלחמה. באיראן – לא הושגה הרתעה, לא כלפי האיראנים, שהתעקשו לתקוף, ולא כלפי ישראל, שמתעקשת להשיב. עזרא קליין כתב בניו יורק טיימס מאמר תחת הכותרת ״איך מדיניות המזרח התיכון של ביידן התמוטטה״. מאמר מעניין, המוביל לראיון עם העיתונאי פרנק פוייר, שכתב מאמר ארוך באטלנטיק, שגם הוא מעיד על כשלון הממשל. ויש עוד כמה וכמה כאלה, בעיתונים שונים, שאומרים את אותם הדברים בדרכים שונות.

למה הממשל נכשל? ננסה לתמצת את ההסבר ארוך שמספקים האמריקאים, בהישען על משפט מפתח במאמר של קליין: ״כמו אמריקאים רבים״, כתב קליין, ״מסגרת ההתייחסות שלי לאחר ה-7 באוקטובר הייתה ה-11 בספטמבר, כאשר אמריקה הותקפה, כאשר אזרחים נהרגו, על ידי יריב שרצה לעורר אותנו לתגובה הרסנית״.

הנה, זו הסיבה. מסגרת ההתייחסות של האמריקאים, כמו קליין, וכמו רבים מפקידי הממשל, שגויה. 7 באוקטובר אינו 11 בספטמבר. ישראל אינה מעצמה כמו אמריקה. לבנון אינה מרוחקת כאפגניסטאן. בלי חלילה להקטין בעוצמת המהלומה של 11 בספטמבר, בלי חלילה לפקפק בצורך של ארה״ב להגיב בעוצמה על מתקפת אל-קעאדה, הניסיון להציג את האירוע ההוא כמסגרת התייחסות שרלבנטית לישראל היום מעיד על קושי של האמריקאים להבין את מצבה האמיתי של ישראל.

11 בספטמבר היה מעשה של התרסה קטלנית, שנועד לערער במשהו את כוחה של האימפריה החזקה בעולם. 7 באוקטובר היה מהלך שמטרתו להיות נפץ של שרשרת ביקוע שסופה השמדה. לאל קעאדה לא היה כוח לאיים על ארה״ב בהשמדה. לא בטווח כלשהו שאפשר לדבר עליו. אפילו לא במקרה שהיו לארגון כמה טילים גרעיניים, מה שכמובן היה הכרח למנוע. לעומת זאת, לאויביה של ישראל יש כוח להעמיד איום בהשמדה. ויש להם גם כוונה כזאת. וכאשר התברר שלחלקם אצה הדרך, ושנדמה להם שנוצרה הזדמנות לבחון את היתכנות המהלך ממש עכשיו, בלי לחכות לימים רחוקים שאולי כן ואולי לא יבואו, לא נותרה לישראל ברירה אלא להילחם על קיומה. לא מלחמת ״תקומה״, כהצעתו הפומפוזית של נתניהו, אבל כן מלחמת קיום, במובן הכי בסיסי ואפרורי שלה.

האמריקאים רואים מטרה קצרת טווח: לעצור את שפיכות הדמים, לייצב את האזור. ישראל רואה מטרה ארוכת טווח: 7 באוקטובר לימד אותה ששקט קצר טווח, אם לא ילווה בשינוי משמעותי של מערך הכוחות במרחב, הוא איום ארוך טווח.

הרבה מהדברים האחרים שהאמריקאים אומרים נכונים. לא ברור איך ישראל יוצאת מהמלחמה, מי ינהל את עזה, איך יישמר השקט בלבנון ללא צורך בכיבוש ישראלי, איך ישראל תמנע מתסבוכת ארוכת שנים שבקצה שלה אין יכולת הכרעה. האמריקאים חושדים – אפשר להבין מדוע – שנתניהו לא רוצה תוכניות כאלה משום שיסבכו אותו קואליציונית. נתניהו חושד – אפשר להבין מדוע – שהאמריקאים מוכנים לשלם בביטחונה העתידי של ישראל לטובת השגת שקט. זה מחייב את ישראל למצות עד הקצה את היכולת שלה לפעול גם למול הסתייגות אמריקאית חמוצת פנים. זה מחייב אותה גם לזהות את הקצה, כפי שגולדה מאיר זיהתה בשבועות שלאחר כיתור הארמיה השלישית.

גם אז היו ויכוחים. משה דיין, כפי שעמירם אזוב כותב בספרו ״הכרעה״, רצה להשיג – ובכן, הכרעה צבאית – למרות הלחץ של קיסינג’ר. הוא רצה למתוח את המלחמה עוד כמה ימים כדי להכניע את הארמיה השלישית. זה היה כבר לאחר שישראל מתחה את החבל לא מעט, כפי שמתאר חגי צורף במאמרו ״גולדה מאיר נגד קיסינג׳ר״. התנהלותה של ממשלת ישראל, כתב צורף, ״העניקה לצה”ל את כל הגיבוי המדיני שהיה נחוץ כדי להשלים את ההישגים הטריטוריאליים והטקטיים בחזית הדרום, ומנעו את הנסיגה שנדרשה ישראל לבצע לנוכח לחץ בין־לאומי כבד, בעיקר אמריקאי, נסיגה שהייתה מביאה להשמטת ההישגים הללו. לשם כך ניהלו גולדה מאיר ושריה מדיניות של ניהול סיכונים שהביאה להרעה משמעותית ביחסים עם ארצות הברית״.

שווה לחזור למאמר הזה. הוא מלמד שלא הרבה השתנה מאז. ״העניין העיקרי על סדר היום״, כתב צורף, ״היה הקרע ההולך ומעמיק בין גולדה מאיר לקיסינג’ר. התבטאויותיה של ראש הממשלה כבר הביעו נימה של טינה אישית ואובדן אמון כלפי מזכיר המדינה. ׳צנוע הוא איננו, הוא מניח שהשכל שלו יספיק לפתור הכול׳, אמרה״. כאז כן עתה, ״הגורם שהשפיע יותר מכול על התנהלות ההנהגה הישראלית בימים האלו הייתה אפוא מערכת ניהול הסיכונים מול הממשל האמריקאי תוך כדי הבאה בחשבון את מידת יכולתה למתוח את החבל״. גולדה מתחה – וגם זיהתה. עכשיו נתניהו מותח – ימים יגידו אם גם הוא זיהה.

 

, , , , , , , , , ,