fbpx






5.38/105.08/10

22.6%29.2%18.8%23.9%

אמון הציבור בבנט, לפיד, גנץ וליברמן (והאם הוא בכלל חשוב)

זה יום חגיגי למדינת ישראל. יום של חילופי שלטון. יום שבו מפסידים מרכינים את ראשם בהכנעה, ושבו מנצחים עומסים על גבם אחריות שלטונית. זה יום שבו ימונה ראש הממשלה החלש ביותר בתולדות המדינה, למעט, אולי, משה שרת בשנות החמישים. זה יום שבו ימונה שר החוץ החזק ביותר מאז שמעון פרס במחצית השנייה של ממשלת הרוטציה של אמצע שנות השמונים. זה יום שבו ימונה שר הביטחון החזק ביותר מאז – ובכן – בני גנץ של הקדנציה הקודמת. זה יום שבו ימונה שר האוצר החזק ביותר מאז בנימין נתניהו של לפני שני עשורים. אולי חזק יותר.

לכל אחד מארבעת אלה, השרים הבכירים ביותר בממשלה הנכנסת, יש אשראי ציבורי מסוים. את האשראי הזה הם יכולים להגדיל, הם יכולים לשחוק. אשראי ציבורי הוא משאב שפוליטיקאי צריך לדעת להשתמש בו בתבונה. מצד אחד, אין טעם לחסוך. צריך לבזבז. משמע – לנצל את האשראי כדי לקדם מטרות חשובות. מצד שני – צריך להיזהר שלא ייגמר. שר ללא אשראי, שלא לדבר על ראש ממשלה, הוא שר מוחלש. חבריו מזהים את חולשתו. יריביו מזהים את חולשתו. הם ממהרים לנצל אותה.

יש לכם אמון בליברמן כשר אוצר? במיכאלי כשרת תחבורה? בואו והשיבו לסקר המדד

כמה אשראי יש לנכנסים לתפקידם? כבר שבועיים שאנחנו מודדים אותו. כבר שבועיים שאנחנו שואלים את הציבור כמה ״אמון״ יש להם בנכנסים לתפקידם (אתם מוזמנים להשיב). שאלה לא לגמרי ברורה. מהו ״אמון״? אולי המקבילה הישראלית למונח המקובל באמריקה “Approval”. בעוד כמה ימים נשנה קצת את הנוסח ונעבור מ״אמון ב…״ הכללי לשאלה יותר בהירה, כמו ״מה דעתך על תפקודו של… כשר ה…״. אבל בינתיים אין טעם לשאול על תפקוד, כי אביגדור ליברמן עוד לא מתפקד כשר האוצר, ומרב מיכאלי עוד לא נכנסה למשרד התחבורה. לכן, בחרנו באמון. את התשובות שיקללנו כך שייצגו את עמדת כלל הציבור.

אז מה למדנו? נציג את הרביעייה הפותחת. מי שנחשבים, באופן מסורתי, לתפקידים הבכירים ביותר בממשלה. ראש הממשלה, שר הביטחון, שר האוצר, שר החוץ. בנט הוא הראשון. ראש ממשלה. כאמור, החלש ביותר אולי אי פעם. למה חלש? שתי סיבות עיקריות. האחת – אין לו גב פרלמנטרי. הוא עומד בראש סיעה קטנה מאוד, וגם לא במיוחד אמינה. משבעה נשארו לו שישה, וגם בשישייה הזאת היו מי שהתחבטו והתלבטו עד שהסכימו להיכנס לממשלה. בנט הוא גנרל עם מעט מאוד חיילים לא לגמרי צייתנים.

ועוד – הוא ראש ממשלה בכבלים. יכולתו לקבל החלטות מוגבלת בחוק ובהסכמים. כל מה שירצה לעשות, יוכל רק בהסכמה עם חברו-יריבו יאיר לפיד, ראש הממשלה החלופי. וגם שניהם ביחד לא חזקים במיוחד, כי מולם עומדים שר בטחון מנוסה וחזק, שלא ייתן להם להיכנס לתחום שלו, ושר אוצר מנוסה ועוצמתי שמתכוון לעשות שימוש בכוח הרב שריכז בידיו. הוסיפו לזה אמון ציבורי לא גבוה במיוחד, והתמונה תושלם. ראש ממשלה נרגש – וחלש. הציון שהוא מקבל מהציבור ביום השבעתו הוא 5.1 בסולם של 0 עד 10. בשבוע שעבר חשפנו כאן שלבוחרי ימינה יש אמון רב בבנט. אבל לא לבוחרי הליכוד, ש״ס, יהדות התורה, הציונות הדתית. אלה לא נותנים בו בכלל אמון. וגם בוחרים של כמה מהשותפות בקואליציה לא לגמרי נלהבים ממנו. אפשר לומר שלקבל מבוחרים של מרצ והעבודה ציון של 5.5 זה יפה למנהיג כמו בנט. ובכל זאת, את הציון הכללי שלו זה מושך כלפי מטה. לראש הממשלה החדש יש הרבה לאן לעלות.

יש לכם אמון בהורוביץ כשר הבריאות? בשאשא ביטון כשרת החינוך? בואו והשיבו לסקר המדד

נתקדם. יאיר לפיד. האמון בלפיד גבוה יותר בממוצע מהאמון בבנט, פשוט מפני שבוחרי מפלגות המרכז-שמאל יש בו אמון גבוה. לא רק יש עתיד, אלא גם כחול לבן, העבודה ומרצ. לפיד יהיה שר חוץ חזק מאוד, משום שהוא גם ראש ממשלה חלופי. יצחק שמיר, בממשלת הרוטציה עם שמעון פרס, היה במעמד דומה למדי. מי שראש הממשלה לא יכול להתקדם לשום מקום בלעדיו. אמנם, אז היחסים היו מבוססים על יחסי כוח, ולא על הסכמים מפולפלים וחקיקה מסובכת. אבל העיקרון היה דומה. פרס לא יכול בלי שמיר. אחר כך, במחצית השנייה של הרוטציה, שמיר לא יכול בלי פרס. זו בשורה טובה למשרד החוץ, שיש לו סיכוי לחזק מחדש את מעמדו המדולדל, לאחר שנים רבות שבהן ננגס והוחלש. אבל צריך לזכור: גם משרד חוץ חזק הוא בסך הכול משרד חוץ. אין לו גייסות, כמו למשרד הביטחון. אין לו כסף לחלק, כמו למשרד האוצר. ובמקרה של לפיד, גם לא יהיו לו הרבה יוזמות דרמטיות לקדם – כי לפיד כבול לבנט, שכבול לאיילת שקד, שכבולה לאידיאולוגיה, ולחלום על הנהגת הימין.

בני גנץ הוא היחיד שנכנס לתפקיד כשהוא נהנה מאמון גבוה מאוד. זה לא מפתיע. הציבור התרגל לראות בו שר בטחון. האישיות שלו פחות מושכת אש מזו של בנט ולפיד. יש לו ניסיון, יש לו רקורד כרמטכ״ל. הוא נראה טבעי בתפקיד. בהתחשב בעובדה שבימין יש קושי גדול לקבל את עצם הקמתה של ממשלת לפיד-בנט, העובדה שלגנץ ציון של כמעט 7 בסולם האמון מרשימה למדי. במידה מסוימת, הוא נהנה מכך שלא הוא מקים הממשלה (אלא לפיד ובנט), כך שפחות כועסים עליו בימין. ומצד שני. יש הערכה כלפיו כמי שהשגיח בשנה האחרונה על ממשלת נתניהו במרכז ובשמאל. אפשר היה לראות זאת בתוצאות הבחירות, כאשר כחול לבן הפתיעה במספר מנדטים גדול מהצפוי. אפשר לראות את זה ברמת האמון הגבוהה שיש לציבור בגנץ.

יש לכם אמון בבנט כראש ממשלה? בלפיד כשר חוץ? בואו והשיבו לסקר המדד

האחרון פחות חביב. זה אביגדור ליברמן. הוא נכנס למשרד אוצר כשהאמון בו נמוך. ליברמן הוא שר אוצר חזק מאוד. אולי הכי חזק אי פעם. יש לו כוח פוליטי משל עצמו, שהממשלה תלויה בו. הוא קיבל שליטה לא רק על האוצר, אלא גם על ועדת הכספים. הקופה בידיו, כולל כל המפתחות. נקודת החולשה היחידה שלו היא רצונו העז לשמור על הממשלה. אם ימתח מדי את החבל, הממשלה עלולה להתרסק. ומצד שני, אם היא תתרסק בגלל שבנט, או גדעון סער, יפריעו לליברמן לעשות מה שרוב הישראלים חושבים שצריך לעשות (כלומר – לקצץ תקציבים לחרדים), הציבור לא יאשים אותו אלא אותם.

שר אוצר הוא לא תמיד דמות פופולרית, כך שישנה סכנה שהאמון בליברמן ירד עוד יותר עם הזמן. אבל צריך לזכור שליברמן הוא לא מנהיג שנבנה על אמון ציבורי גבוה. הוא מנהיג שנבנה על נאמנות של קהל בוחרים קבוע ויציב, ועל יכולתו לעשות שימוש מיטבי בכוח התמרון שלו בתוך המערכת הפוליטית. בכוח התמרון הזה, שהתמיד בו שנתיים, הביא לסוף כהונתו של נתניהו. כבר עבר זמן, אז כדאי להזכיר שהוא זרק את האבן הראשונה שמוטטה את הקיר.

כאשר הוא מביט בבנט, יכול להיות שקצת פחות חשוב לליברמן מה חושב עליו כלל הציבור. שהרי, בנט הוכיח שאפשר להיות ראש ממשלה עם מעט תמיכה ציבורית ומעט מושבים בכנסת. ואת אלה יש גם לליברמן.

פרופ׳ קמיל פוקס הוא היועץ המדעי הקובע את הסטנדרט המקצועי של המדד, נח סלפקוב עושה את עבודת ריכוז וניתוח הנתונים. נתוני הסקר המופיעים כאן מתבססים על 535 נשאלים. סטיית תקן: .4%.

 

, , , ,