התחושה בלי ספק חגיגית. מהפך בפתח. מהפך חשוב. חמישי שעבר בערב, וחצי מדינה מחכה למוצא פיו של חבר כנסת מהתנועה האיסלאמית. האם ירמוז לשותפות עם מחנה הימין? האם יפרט את דרישותיו הקואליציוניות? מנסור עבאס שמר את הקלפים קרוב לחזה. ויפה עשה. כך מתנהל המשחק הפוליטי בימים של פוסט בחירות. אף אחד לא באמת יודע מי מציע מה למי. אף אחד לא מקבל גישה לסודותיהם האמיתיים של מרכיבי הפאזל. יסלחו לי עמיתי המדווחים מהשטח, בשבוע האחרון אני לא מרבה להאזין להם. לא בגלל שהם עושים משהו לא בסדר. הם בסדר, אנשים ונשים מצוינות. בגלל המקורות שלהם, שמשקרים אותם בלי למצמץ. פוליטיקאים, באופן כללי, לא מצטיינים באמירת האמת וכל האמת, אבל בתקופת הרכבת הקואליציה האמת היא אפילו לא אופציה. לא למי שמקצוען בתחום הפוליטי. לא למי שמנסה באמת להרכיב קואליציה, ולא רק להרוויח נקודה בדעת הקהל.
בואו לחזות את הקואליציה הבאה, או את הבחירות החמישיות
כך או כך, מנסור עבאס דיבר, והאומה האזינה. היא שמעה את המסר שביקש להעביר, ושכמותו נשמעו כבר כמה בשנים האחרונות, כולל מיריבו המר של עבאס, איימן עודה. ערביי ישראל מבקשים לקבל תפקיד. הם מבקשים לקחת חלק במנגנון קבלת ההחלטות. זה כמובן שינוי לטובה. והוא מלווה גם בכמה צעדים סמליים קונקרטיים: דוגמה בולטת – דחיקת השיח על הנושא הפלשתיני לשוליים או מחוצה להם. לא בטוח שהערבים ומנהיגיהם שינו את עמדתם בסוגיה הפלשתינית. אבל הם הבינו, שמדובר במכשול. כל עוד יתקעו בו, יתקשו להגשים את מטרת ההשתלבות. עבאס הרחיק לכת יותר מרובם, כאשר לא הזכיר כלל את הפלשתינים. אולי זה משום שאיננו לאומן פלשתיני – הוא מנהיג איסלאמי.
כאמור, התחושה היא של שינוי. מדברים על שאלת ההשתלבות הערבית, בודקים אותה, מתייחסים אליה. בני גנץ פלירטט עם האפשרות הזאת, ונבלם על ידי אידיאולוגים ממחנהו, יועז הנדל וצבי האוזר. יש הסבורים עד היום שזו הייתה בכיה לדורות, החמצת הזדמנות. אפשר לשער שבעוד שנה או שנתיים אותה הרגשה תשתרר בחלקים ממחנה הימין – שהאידיאולוגים שלו, בראשם בצלאל סמוטריץ׳, חיסלו את הפלירט של נתניהו עם עבאס, או לפחות הקטינו מאוד את סיכוייו להפוך לרומן.
סקר של ערוץ 12 זיהה שהציבור משלים עם האפשרות שבחירות חמישיות הן תוצאה בלתי נמנעת של הבחירות. זה מה שגם אנחנו כתבנו, כמעט מיד לאחר הבחירות. אבל בלי קשר להרכבת הקואליציה, שאלה מעניינת נותרת פתוחה: האם ארבעת הסבבים האחרונים שינו מהותית את האפשרות למעורבות של מפלגות ערביות במשחק הפוליטי של ישראל? ועל השאלה הזאת צריך להשיב בבחינת כמה סעיפים:
הראשון – האם הערבים רוצים בזה. המצב בסעיף הזה ברור. כן. הם רוצים בזה. אבל זה לא בדיוק חדש. במדד הדמוקרטיה הישראלית של 2015, כמעט שמונים וחמישה אחוזים מהערבים השיבו שהם ״די תומכים״ או ״מאוד תומכים״ ב״צירוף מפלגות ערביות לממשלה כולל מינוי שרים ערבים״. ב-2008 השיבו שני שליש מהמוסלמים שהם ״תומכים״ או ״מאוד תומכים״ באפשרות הזאת. ב-2003 תמכו בערך תשעה מכל עשרה ערבים בצירוף מפלגות ערביות לקואליציה.
השני – האם היהודים רוצים בזה. שוב נבדוק, הפעם לפי סדר אותם שנים מהתחלה לסוף. 2003 – כשליש תמכו. 2008 – שלושים אחוז. 2015 – שלושים וחמישה אחוז. 2021 – שוב כשלושים וחמישה אחוז. חוזר שנית: אין שינוי ממשי מלפני שש שנים. יש שינוי קל מלפני תריסר שנים. וקל מאוד לעומת לפני כמעט עשרים שנה. ובמילים פשוטות: קשה לראות זינוק דרמטי בשיעור התומכים בצירוף ערבים לקואליציה ״כולל מינוי שרים ערבים״. יכול להיות שבלי מינוי שרים היה אחרת. יכול להיות שבשבועיים האחרונים, מאז הבחירות עצמן, עוד משהו השתנה. אבל עד לפני שבועיים, במקרה הסביר, היה שינוי קטן מאוד בהסכמה לשותפות ממשלתית עם מפלגות ערביות.
והנה סעיף שלישי שראוי לבדוק: האם חלה עלייה בקרב מגזר ספציפי בנכונות לשותפות של מפלגה ערבית בממשלה. פרופ׳ תמר הרמן וד״ר אור ענבי, ממרכז ויטרבי של המכון לדמוקרטיה, זיהו שכן. הנה, כך כתבו: ״השוואה לאורך זמן מעלה את האפשרות שהפנייה חסרת התקדים של נתניהו לציבור ולהנהגה הערבית שינתה עמדות לחיוב לגבי האפשרות של שותפות יהודית-ערבים. כך למשל בסקר שנערך בספטמבר 2019, מיד לאחר הבחירות, פחות מחמישית מהציבור היהודי תמכו באפשרות זו, למול יותר משליש שתומכים בה כיום כאשר עיקר השינוי בעמדות בסוגיה זו הוא בקרב הימין והמרכז״. וכמובן, ההשוואה בין שני סקרים מהזמן האחרון חשובה ומעניינת, אבל סקרים מוקדמים יותר כבר זיהו שכשליש מהיהודים תומכים בצירוף ערבים לממשלה. כך שקשה לאמוד בביטחון שאכן הייתה קפיצה נוספת בנכונות לשותפות.
הסעיף הרביעי הוא המסובך ביותר לבדיקה. זה סעיף ה״למה״. כלומר – נניח שהיה שינוי, או שמתחולל שינוי, מהי סיבת השינוי. מי שקרא את ספרם של ג׳ודאה פרל ודנה מקנזי ״ספר הלמה״ (The Book of Why), העוסק בקושי לעבור מקשר עובדתי לקשר סיבתי, יודע שסעיף הלמה קשה מאוד למי שנסמכים על סטטיסטיקה בכל שדה. היה לא לגמרי פשוט לקבוע שעישון הוא אכן הגורם לעלייה בתחלואה בסרטן ריאות. יהיה לא לגמרי פשוט לקבוע מדוע השתנתה – אם השתנתה – דעת הקהל הישראלית בהקשר לשיתוף ערבים בקואליציה.
אפשר כמובן להציע סיבות: אולי הדיבור הגובר בקרב הערבים על רצון להשתתף מטה לאט את הכף. אולי הנכונות של הערבים להצניע את הנושא הפלשתיני מטה את הכף. אולי עצם הירידה בנוכחותו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בחיים הציבוריים מטה את הכף. אולי התקיעות של המערכת הפוליטית, והרצון למצוא ממנה מוצא, כל מוצא, מטה את הכף. אולי הציניות לנוכח התקיעות עלמה מאוד, והיא שמטה את הכף. אולי הרצון העז לנצח בכל מחיר, הוא שמטה את הכף. כל בוחר והסנטימנט שלו, כל מגזר, והסיבות שלו. אפשר להניח שכל הסיבות המצוינות כאן משחקות תפקיד במה שכולנו רואים ומרגישים. אפשר להזהיר שבכל זאת יש הבדל בין שינוי גישה מהותי – בגלל מוכנות חדשה לשיתוף – לבין שינוי גישה תועלתני – נכונות לפשרה חד פעמית בגלל צורך דחוף.
ועוד אפשר להזהיר: השינוי המשתקף בסיקור התקשורתי, בדיבור המתרבה, בתחושת הבטן, עוד לא לגמרי מוצא ביטוי בדעת הקהל. אולי זה עניין של זמן, ואוטוטו השינוי מגיע. אולי יתברר שסמוטריץ׳ צודק, לא בהקשר המהותי (זו שאלה אידיאולוגית) אלא בהקשר הפוליטי. אולי יתברר שסמוטריץ׳, בסירובו, מהמר על הסוס הפוליטי הנכון, שיביא לו עוד מנדטים בבחירות הבאות, ויסמן שנתניהו בלהיטותו הלך קצת רחוק מדי עבור חלק משמעותי מבוחריו.
בואו לחזות את הקואליציה הבאה, או את הבחירות החמישיות
