לפני שמתחילים להתווכח אם כן או לא ראוי להפסיק מימון של מעונות יום למשפחות חרדיות שבהן האב מחויב בגיוס לצה״ל, ראוי להיזכר בנתון יסודי: הסדר תורתו אומנותו בוטל. הוא לא קיים יותר. כל מה שנשען עליו, התמוטט אתו. מכאן, חוות דעת משפטית צפויה למדי של הייעוץ המשפטי לממשלה: ״המדינה אינה מוסמכת עוד לעודד באמצעות מימון ממשלתי לפי מבחני מעונות היום, לימודים תורניים של מיועדים לשירות ביטחון. כלומר, היעדר הסמכות אינו מאפשר עוד מימון המבוסס על כך שאחד מבני המשפחה לומד במוסד תורני בזמן שהוא מיועד לשירות ביטחון״. וכדאי לדייק בעניין הזה, זה לא שהמדינה לא רוצה, היא לא יכולה. זה פשוט לא חוקי.
מכאן אפשר לעבור לזעקות השבר ולאיחולי הברכות. ועליהם צריך לומר: שום דבר חדש לא קרה. הברכות מובנות, אבל אפשר היה לשלוח אותן מייד לאחר החלטת בית המשפט לבטל את הסדר תורתו אומנותו. כל מי שהבין את משמעות ההחלטה יכול היה לזהות את המהלכים הבאים. אם ההסדר לא חוקי, כל מה שנסמך עליו בטל. זה אומר שכל מבחן שתלוי בהסדר הוא מבחן בטל. כולל מבחן שנוגע לסבסוד של מעונות יום. ובאשר לזעקות: אלה זעקות תעמולה. הכנסת מוסמכת להעביר חוק שיסדיר את מצבם של הצעירים החרדים, ויאפשר לתמוך גם במעונות יום. הסיבה שאינה מעבירה חוק כזה ברורה: אין רוב בכנסת שמוכן לפטור את כל החרדים משירות, כפי שהיה עד לפסיקת בית המשפט. וגם אין הסכמה על מתכונת שתביא לגיוס חרדים, כפי שרבים מהמחוקקים דורשים (כל אחד בדרכו ועל פי הבנתו את הצורך). מה שקרה בשבוע שעבר, עם משלוח הצווים לאלף צעירים, וההתייצבות הדלה בעקבותיו, רק מוכיח שהסדר ללא שיניים חזקות לא יביא לגיוס משמעותי.
כך שהעניין המשפטי הוא בעצם די פשוט, ומובן מאליו, וצפוי. זעקות השבר לא נועדו לשנות את ההחלטה המשפטית (כל החלטה אחרת הייתה מן הסתם נפסלת בבית המשפט), אלא להשפיע על דעת הקהל. הציבור בישראל תומך בגיוס חרדים. רובו תומך גם בסנקציות על מי שאינם מתגייסים. אבל המילה ״סנקציות״, שאין בצידה פירוט, היא דבר אחד, והמילה ״סנקציות״ שמופעלת על מעונות יום – כלומר, ״סנקציות על ילדי ישראל״, כפי שאחד הח״כים החרדים מיהר להסביר – היא דבר אחר. סנקציה שנוגעת למעונות היום אכן תשפיע על ילדים בישראל. גם מי שתומך במהלך כזה צריך להכיר בעובדה הזאת. יהיו הורים חרדים שהסנקציה תוביל אותם להחלטה לוותר על מעונות היום. להשאיר את הילדים בבית. או למצוא להם סידור פחות מוצלח מהמעון. ההנהגה החרדית תטען שזו פגיעה לא במי שאינם מתגייסים, אלא במי שאינם אשמים.
האזינו להסכת: חורבן ירושלים מנקודת מבטה של האימפריה הרומאית
האזינו להסכת: האם המשבר של 2024 ישנה את הציונות הדתית?
זו טענה שיהיו כנראה מי שיקבלו אותה. אבל צריך לומר שזו טענה מופרכת. אין סנקציות על מבוגרים שלא משפיעות על ילדים. כשמדובר בחברה החרדית, שבה גיל הנישואים נמוך ומספר הילדים גדול – אי אפשר להטיל סנקציות שאין להן השפעה על ילדים. קיצוץ של קצבה, זה אומר שיש פחות כסף, לקנות פחות אוכל, או חיתולים, או ממתקים. הילדים ייפגעו. איסור על הוצאת רישיון נהיגה, זה אומר שההורים לא יכולים להסיע את הילדים, שיצטרכו להיגרר במסעות מעייפים בחום. פגיעה בילדים. כל סנקציה על הורים היא סנקציה על ילדים, ישירה או עקיפה. סנקציות כלכליות פירושן שיש פחות משאבים, ולכן פחות ביגוד, מזון, טיולים, צעצועים, נסיעות, שיפוצים, רהיטים, כל מה שכסף קונה. לתינוק תהיה מיטת תינוק פחות טובה, או מזרון יותר ישן. לילדה יהיה ילקוט עם חורים, כי אין כסף לחדש. צריך כמובן לוודא שלא מסתובבים ילדים רעבים, חלילה. אבל פגיעה? בודאי שתהיה פגיעה!
כמובן, מכיוון שזה המצב אפשר להחליט לא להטיל סנקציות. אבל אז ברור שהחרדים ימשיכו לא להתגייס. מי שרוצים בכל זאת לנסות לשנות את ההתנהלות של החברה החרדית נדרשים להסביר איך זה יקרה ללא סנקציות. ולנוכח המציאות המוכרת לנו, הם יתקשו למצוא הסבר משכנע. אולי זה יקרה אם יהיו סנקציות – בטוח זה לא יקרה אם לא יהיו סנקציות. ואם לומר את זה בצורה קצת בוטה: אם ישראל רוצה בגיוס חרדים, לא יהיה מנוס מפגיעה כלכלית בילדים חרדים. ואל תרגישו לא נעים – שההורים שלהם ירגישו לא נעים. כל מה שהם צריכים לעשות הוא דבר פשוט, שכולנו עושים. הם צריכים להתגייס כפי שהחוק קובע. אם רק יעשו את זה, גם המדינה תרוויח, וגם הילדים לא ייפגעו.
