fbpx

אם לפרק את משרד החינוך, אז למה לא לגמרי?

מערכת החינוך בישראל איננה מערכת טובה, וגם איננה מערכת בריאה. זו מערכת שנבנתה טלאי על טלאי, וסובלת מבעיות מבניות מהותיות כבר עשורים רבים. היא גם לא מערכת חזקה או מאוחדת: החינוך החרדי נהנה מעצמאות גדולה. החינוך הדתי נהנה מעצמאות גדולה. החינוך הערבי נהנה מעצמאות גדולה. כל תת-מערכת כזאת מנהלת את יחסיה עם המערכת הכללית במשחק מתמיד של הפעלת השפעה וכוח. כאשר החרדים בשלטון, הם חזקים מולה. כאשר הם מחוץ לשלטון, הם מתמרנים אותה. כך גם עם שאר המגזרים, כל אחד בדרכו. למערכת החינוך הישראלית הממלכתית אין כלים, אין סמכות, אין כוח מספיק בכדי לפקח או למשטר את תתי-המערכות המתרוצצות בקרבה.

בעד או נגד הגבלות על ״מצעד הגאווה״ בערים שונות? בואו להשתתף בשאלון על תוכניות חברי הקואליציה החדשה 

על כן, חלק ניכר מזעקות השבר על ״פירוק מערכת החינוך״ הם רטוריקה ריקה של אופוזיציה. לא שאין סיבה לזעקה: ממשלת ישראל המתגבשת רומסת כל אפשרות לקיים משטר מסודר בחלוקת סמכויות ותיקים שאין מילה עדינה יותר לתאר אותה מ״מופקרת״. אבל האמת צריכה להיאמר: משרדים ותיקי שרים משמשים כבר הרבה שנים כאתנן פוליטי לעת הצורך. את ״המשרד לשיתוף פעולה אזורי״ הקים אהוד ברק כדי לדחוק את שמעון פרס הצידה מתפקיד מרכזי בממשלתו. את ״משרד התשתיות הלאומיות״ הקים בנימין נתניהו בשנת 1996 כדי לפתור בעיה עם אחד, אריאל שרון, שצריך היה לתת לו תיק גדול מכפי שהיה להציע. אהוד אולמרט קיבל את משרד התעשייה והמסחר, שצורף לו משרד העבודה (שהופרד מהעבודה והרווחה). וזה עוד לפני כל מיני משרדים מיותרים כמו משרד המודיעין, המשרד לעניינים אסטרטגיים, משרד ההשכלה הגבוהה, ושאר המצאות.

כך שהפירוק לחלקים של משרד החינוך הוא 1. לא ממש חידוש ביחס למשרד עצמו, ו-2. לא ממש חידוש ביחס למשרדים בכלל. מי שזועק שייגרם נזק נורא למערכת בגלל הפירוק, צריך להוסיף פירוט: באיזה נזק בדיוק מדובר. כלומר, מהו התפקיד שמשרד החינוך ממלא בהצלחה ולא יוכל למלא בהצלחה אם וכאשר יוחלט להזיז כמה יחידות מתוכו למקומות אחרים. מי שממילא סבור שמשרד החינוך לא ממלא בהצלחה את רוב המשימות שהוא מופקד עליהם, יתקשה להבין את פשר המהומה. אם כבר, השאלה שישאל – או תשאל – תהיה אחרת: אם לפרק, אז למה לא לגמרי? למה ישראל בכלל זקוקה למשרד חינוך מהסוג שיש לה, והאם בהינתן הנסיבות החברתיות והפוליטיות לא מוטב לה לוותר עליו, להסתפק בכמה גופים רזים שיתנו שירותים הכרחיים (נאמר, כתיבת ובדיקת בחינות בגרות ארציות שמי שירצו יעשו), ולהעביר את שאר הסמכויות לעיריות (חינוך ציבורי) ולהתארגנויות פרטיות (חינוך פרטי).

יש כמובן כמה טענות נגד מהלך כזה. ראשונה – הוא לא ״ממלכתי״. אבל, כאמור, מערכת החינוך שלנו כבר מזמן אינה ממלכתית. היא מפורקת לתתי-מערכות עצמאיות שכל אחת מתנהלת במידה רבה של אוטונומיה (חפשו את לימודי הליבה, אפילו בבתי ספר חרדים שכביכול מלמדים אותם). שנייה – הוא יגדיל פערים. זו טענה כמעט מצחיקה לנוכח הפערים שקיימים ממילא כבר היום (בדקו את ציוני התלמידים בבתי הספר הדתיים באנגלית). שלישית – החזקים יעזבו את המערכת. נו, אז מה? הורים שהחינוך חשוב להם יודעים כבר היום שעל המערכת אי אפשר לסמוך, ושיש לחפש בתוכה איים בודדים של מצוינות, או לתגבר מחוצה לה את מה שהכרחי לתגבר.

פירוק של משרד החינוך יחסוך ממון רב, יסיר מחסומים ליצירתיות ולגיוון, ישפר את איכות המורים למי שמוכן להשקיע בחינוך, יאלץ קהילות לגלות מעורבות רבה יותר בשאלה אם ומה הילדים לומדים. נכון, זה אומר שבחינוך הדתי ילמדו יותר תנ״ך ופחות אנגלית. אם זה מה שהם רוצים, אז למה לא? התמורה ידועה (הם ידעו תנ״ך), המחיר ידוע (יש דברים שקשה בלי אנגלית), העסקה תהיה על השולחן: כל הורה יחליט מה הוא רוצה. נכון, זה אומר שבבתי ספר מסוימים לא יציינו את יום רצח רחבעם זאבי. צריך להודות באמת: גם היום הם לא מציינים אותו. ולא יעזרו שום חוזרי מנכ״ל כדי לשנות את זה. ויהיו עניינים עם עוד כל מיני חגים, מועדים ותכנים. בישראל של היום אולי מוטב להפוך את כל העניינים האלה לבחירה של הורים ובתי ספר. כי כאשר מנסים לכפות אותם, הם הופכים גם שמחות – כמו פסח – למלחמות תרבות מיותרות.

נסכם את המאמר הזה, שהוא כמובן גם חצי-פרובוקציה: הקמה מופקרת של תתי משרדים יכולה להיות הזדמנות. היא הזדמנות למהלך משמעותי יותר. ראשי ערים יכולים להוביל אותו, מנהלים יכולים לתמרן בתוכו, הורים יכולים להשפיע בזכותו. אם ממשלת נתניהו-סמוטריץ׳ הייתה ממשלת ימין ״על מלא״ כמו שהיא מתיימרת להיות, היא עצמה הייתה אמור לשקול מהלך של פירוק במשרד החינוך. האידיאולוגיה של הימין דוגלת בממשלה רזה וחופש לאזרחים היכן שאין הכרח בכפייה מדינתית.

ואולי זה בעצם מה שהם עושים, רק בלי לומר שזה מה שהם עושים? מי שרוצה להאמין בזה, מוזמן להיות פתי. לאחרים מותר להמשיך לחשוד שהם לא עושים שום מהלך – סתם מחפשים עוד כמה ג׳ובים.

, , , , , , , , ,

28/03/2024האתגר ההיסטורי שהמלחמה מציבה בפני פרשני ההלכה מיכה גודמן, אפרת שפירא רוזנברג, מפלגת המחשבות
הקיפאון במו"מ עלול להוביל להתלקחות בלבנון עמוס הראל, הארץ
הראיון עם דונלד טראמפ אריאל כהנא, עומר לחמנוביץ׳, ישראל היום
במקום ניצחון מוחלט: ניצחון יחסי וסביר גיורא איילנד, Ynet
לא באנו לפתור את בעיית הגיוס - באנו לריב עפר שלח, N12
האתגר הוא לשחרר את הדור החרדי הבא מחומות הגטו נחום ברנע, Ynet
חוק הגיוס שמביאה הממשלה הוא הרסני למדינה איילת שקד, N12
המצב בדעת הקהל הפלסטינית: מייאש אך מפכח מיכאל מילשטיין, Ynet
האם בקרוב נגלה שאנחנו (לא) לבדנו? שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל
האם ישראל על סף מלחמת אזרחים? שאול אריאלי, הארץ








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2024-03-22)
ממוצע המדד
המחנה הממלכתי 12 35 34.6
הליכוד 32 17 19.3
יש עתיד 24 12 12.1
ש״ס 11 10 9.9
ישראל ביתנו 6 10 9.8
עוצמה יהודית 6 10 9.1
יהדות התורה 7 6 6.8
תקווה חדשה 0 5.1
רע״מ 5 5 4.7
מרצ 0 5 4.5
חדש תע״ל 5 5 4.3
הציונות הדתית 8 5 2.4
בל״ד 0 0 0.3
עבודה 4 0 0

הקליקו על הטורים כדי לארגן את הנתונים לפי סדר