המחוז ה-19 של פלורידה צבוע אדום. תושביו בחרו לנשיא את ג׳ון מקיין ב-2008, את מיט רומני לנשיא ב-2012, את טראמפ בכל שלוש מערכות הבחירות שבהן התמודד, את מרקו רוביו לסנאט, את רון דה סנטיס למושל. בסיבובי הבחירות האחרונים הם בחרו את ביירון דונלדס לבית הנבחרים. הוא רפובליקני, שדוגל בעמידה ״100% לצד ישראל״. הוא נבחר השבוע למושל פלורידה. אולי גם בזכות התמיכה הזאת בישראל.

פלורידה, שהיא המדינה השלישית הכי מאוכלסת בארה״ב, נותרה מבצר רפובליקני יציב יחסית, שהצונמי דילג עליו, לפחות למראית עין. אשלי מודי הצליחה להגן על מושבה בסנאט מול אנג׳י ניקסון הדמוקרטית. דונלדס – כאמור – יהיה המושל. הוא ניצח בפער של אחוז אחד בלבד. בערך מאה אלף קולות מתוך יותר משמונה מיליון בוחרים. כך, במדינה שבה המושל היוצא, דה סנטיס, ניצח לפני ארבע שנים בעשרים אחוזים, וטראמפ, בבחירות לנשיאות, ניצח ב-13%. ניצחון הוא כמובן ניצחון, אבל מראית העין עלולה לתעתע.

הנה מה שאמרו בוחרי פלורידה על הסיוע לישראל. כאמור – זה המבצר הרפובליקני. 14% אמרו שהסיעו לא מספיק נרחב. 40% אמרו שהוא ״בערך במידה הנכונה״. 46% – הקבוצה הגדולה ביותר – אמרו שהוא ״מוגזם״. כרבע מהבוחרים הפלורידיאנים שאמרו שהסיוע מוגזם הצביעו למושל דונלדס. כלומר, בחרו במושל הרפובליקני אך סבורים שיש לצמצם את הסיוע לישראל.

אפשר לעבור מדינה מדינה ולבדוק את שאלת הסיוע לישראל. מייד נעשה את זה, אבל לפני כן כדאי להזכיר משהו: לרוב גדול של האמריקאים אין מושג כמה ישראל מקבלת בשבוע, בחודש, בשנה, בעשור. אין להם מושג אם מה שהיא מקבלת מתאים לצרכים. אין להם מושג אם מה שהיא מקבלת מתבטא גם בתמורה משמעותית לארה״ב. כשהאמריקאים אומרים שהסיוע ״מוגזם״ הם לא מתכוונים ששלושה מיליארד זה יותר מדי אבל מיליארד אחד היה בסדר. הם מתכוונים לדבר כללי הרבה יותר, ומשמעותי הרבה יותר. הם מתכוונים שישראל היא מעמסה מוגזמת. הם מתכוונים שישראל היא נטל מופרז. הם מתכוונים לומר: שחררו, עזבו אותנו מהדבר הזה. אנחנו לא נגד ישראל – אבל לא מבינים למה היא מטריחה אותנו כל הזמן. קצצו, צמצמו, לא במובן של להוריד עשרים אחוז או שישים אחוז, אלא במובן של תרפו מאיתנו.

בג׳ורג׳יה, 47% מהבוחרים אמרו שהתמיכה בישראל ״מוגזמת״. הדמוקרטים זכו לניצחון היסטורי. במישיגן, 51% אמרו מוגזמת. המועמד האנטי ישראלי המובהק, עבדול אל סייד ניצח בבחירות לסנאט. מחצית מהבוחרים אמרו שתמיכת ארה״ב בישראל אינה שיקול חשוב מבחינתם בלכתם לקלפי. מה שמסביר מדוע גם ארבעה מכל עשרה מישיגנים הסבורים שתמיכת ארה״ב בישראל אינה מספקת (38%) הצביעו לאל סייד. התמיכה אולי אינה מספקת – אבל אם זה אינו נושא חשוב, לא עליו תקום או תיפול החלטתם למי להצביע.

אוהיו. שרוד בראון, שכבר היה סנטור, הוחזר לתפקיד. הוא הדיח את הסנטור הרפובליקני המכהן, ג׳ון הסטד. 48% מהבוחרים באוהיו אמרו שהתמיכה בישראל מוגזמת. איווה. ג׳וש טורק הדמוקרטי ניצח. 48% מהבוחרים אמרו שהתמיכה בישראל מוגזמת. שמונה מכל עשרה מאלה שאמרו כך הצביעו לטורק. אבל הצביעו לו גם שלושה מכל עשרה שאמרו שהתמיכה בישראל אינה מספקת. טורק תמך בעבר בהתניית סיוע צבאי לישראל בדרכים שונות. לואיזיאנה. הנה מדינה שבה הדמוקרטים כמעט עשו היסטוריה, ובסוף התברר שלא. ארבעה מכל עשרה בוחרים בלואיזיאנה סבורים שהסיוע לישראל מוגזם. חמישה מכל עשרה חושבים שהוא בערך במידה הנכונה. צפון קרוליינה. 48% מוגזם. דרום קרוליינה. 41% מוגזם. ויסקונסין (מושל דמוקרטי, השחור הראשון במדינה בתפקיד הזה). 55% מוגזם. אולי אפשר להתנחם בעובדה שהמושל החדש הזה – דייויד קראולי – אוהד את ישראל הרבה יותר מ פרנצסקה הונג, שהתמודדה מולו בפריימריס של המפלגה.

איך ישראל הצביעה: הדו״ח המפורט והמתעדכן של המדד

מה שניכר בסקרי המדינות, ניכר גם במבדקים ארציים. בשנת 2012, 45% מהאמריקאים אמרו שהסיוע הצבאי לישראל צריך להימשך ברמה דומה, 15% העדיפו להגדיל, 19% להקטין, 19% לבטל. ב-2026 ירד שיעור הרוצים להגדיל את הסיוע ל-8%, שיעור הסבורים שיש להשאירו כמו שהוא ירד ל-35%, ובעיקר – שיעור הסבורים שיש להפסיק אותו זינק לשליש (35%). בתחילת שנות השבעים, רכבת אווירית אמריקאית סיפקה לישראל ציוד צבאי שנדרש לה מאוד במלחמת יום כיפור.

מאז גדל הסיוע הצבאי האמריקאי במהלך שנות ה-70 – ואחר כך בעשורים הבאים ואל תוך המאה ה-21. דו״ח משנת 2020 של שירות המחקר של הקונגרס קבע שישראל היא המדינה שקיבלה מארה״ב את הסיוע הצבאי בהיקף הגדול ביותר מאז סוף מלחמת העולם השנייה. למעשה, החל מסוף שנות ה-70, השאלה השנתית כבר לא הייתה האם ישראל תקבל סיוע צבאי, אלא מה יהיה היקפו. ישראל התרגלה אליו, וגם היטיבה לשכנע את עצמה שהוא רצוי לא רק לה, אלא גם לאמריקאים. ישראל, כתב השבוע מפקד חיל האוויר לשעבר, איתן בן אליהו, ״היא החזית הקדמית של ארצות הברית במזרח התיכון. היא מגינה על הביטחון שלה ועל האינטרסים הציבוריים והגלובליים של אמריקה, מבלי שוושינגטון תצטרך לשלוח אפילו חייל אחד לקרב״. הנה, דרך אלגנטית לבקש נדבות בלי להרגיש קבצן. כמובן, זו לא טענה מגוחכת. אפשר להציג ראיות שיעידו על התועלת שישראל מפיקה לארה״ב תמורת הסיוע הנדיב. אלא שלא הקבצן הוא מי שצריך להיות משוכנע שזה המצב – יש הכרח שגם הנדבן יזהה את המציאות הזאת. וכרגע נדמה שהנדבן מזהה מציאות אחרת. לפחות ככל שזה נוגע לציבור האמריקאי, וכפועל יוצא מזה יותר ויותר גם לשליחי הציבור.

בצמרת הישראלית אפשר למצוא ארבע גישות עיקריות להתמודדות עם הקבוצות אלה, ועם המצב החדש שנוצר במרחב האמריקאי.

גישה ראשונה: אם וכאשר נתניהו ילך המצב ישתפר באופן משמעותי. הניכור כלפי ישראל נובע בעיקרו מעייפות מנוכחותו המתישה של נתניהו בשיח האמריקאי. מהשענות מוגזמת על הרפובליקנים ועל האוונגליסטים והזנחת הליברלים והדמוקרטים. ממשלה חדשה, אישים חדשים, יאפשרו חזרה לשגרה.

גישה שנייה: האתגר העיקרי הוא הסברה, דוברות, מכירת נרטיב מושך ועדכני. אם ישראל תדע להסביר למה היא צודקת (נניח, בהחלטה לזרוע הרס גדול בעזה) וכמה היא חשובה (ראו מאמרו של בן אליהו), המצב יחזור לקדמותו.

גישה שלישית: המדיניות הישראלית צריכה להשתנות. ישראל תצטרך לוותר על סיוע, לקבל תכתיבים בסוגיות מדיניות וביטחוניות, לעלות על נתיב שממשלים אמריקאים – הנוכחי והבאים – יכולים לקבל. על פי הגישה הזאת לישראל אין תחליף לאמריקה, אין אפשרות להתקיים בביטחון בלי תמיכה אמריקאית. היא מתקרבת לאובדן מסוכן של התמיכה הזאת. היא תצטרך להקריב אינטרסים אחרים, חשובים יותר או פחות, כדי להגן על התמיכה.

גישה רביעית: אמריקה משתנה, וגם ישראל תצטרך להשתנות. אמריקה משתנה לכיוון של פחות תמיכה – ישראל תצטרך לפתח יכולת הישרדות ושגשוג ללא תמיכה. להיות סופר ספרטה. גם זאת בעצם גישה של שינוי מדיניות. אבל אם הגישה השלישית דוגלת בשינוי מדיניות כדי להגן על התמיכה האמריקאית, הגישה הרביעית דוגלת בשינוי מדיניות לאור האובדן הצפוי – חלקי או מלא – של התמיכה האמריקאית.

לכל הגישות ראוי להתייחס כאל הזדמנות חינוכית. ארצות הברית היא ידידה חשובה של ישראל. ידידה ייחודית. היא ראויה לתודות ולהערכה על ידידותה. ומצד שני, לא כדאי להפריז בהערכת עומקה של המחויבות האמריקאית. כוחות צבא ארצות הברית לא נועדו להגנה על ישראל, האינטרס האמריקאי איננו תמיד חופף לזה של ישראל. ממשלים אמריקאים תומכים בישראל, ובכל מטרה אחרת, כל עוד התחשיב שלהם קובע שהאינטרס לתמוך בה גובר על האינטרס לא לתמוך בה.

מה ישראל תעשה בנסיבות החדשות שנוצרו? חלק מהגישות הכלליות שהצגנו משלימות וחלקן מתחרות. מתנהל עליהן ויכוח, ישיר ומשתמע. הכרעה בינתיים אין. הרבה מאוד שיקולים פוליטיים משבשים את היכולת להכריע באופן ענייני. הרבה מאוד שאלות שנוגעות למהותו של האינטרס הישראלי בנושאים מגוונים מקשות על הכרעה מוסכמת. דוגמה פשוטה: יש מי שקל להם מאוד לוותר על מאחזים ביהודה ושומרון כדי לצבור כמה נקודות זכות בוושינגטון. יש מי שקשה להם מאוד, והמאחזים חשובים בעיניהם יותר מנקודות זכות. אלה יאמרו, שהכל בגלל שההם לא מבינים כמה נקודות הזכות חשובות. אלה יאמרו שהכל בגלל שההם האחרים לא מבינים כמה המאחזים חשובים.