fbpx
פוליטיקה, חברה, תרבות וזהות בישראל

באיזה מחיר הישראלים רוצים עסקת חטופים

 

בסופו של דבר על השולחן תונח עסקה. או כך לפחות צריך לקוות. הממשלה תאשר אותה. בעצם, לא תהיה לה ברירה. את העסקה רוקחים מאחורי דלתות סגורות, ושותפים לה כוחות גדולים מכדי שממשלת ישראל – שראשה לוקח חלק בערבוב המרקחת – תוכל לדחות אותה. אם תהיה עסקה, זו תהיה עסקה שנשיאי ארה״ב, היוצא והנכנס, רוצים בה. זו תהיה עסקה שמתווכים חשובים אחרים רוצים בה. בשלב ההצבעה על עסקה, השרים יהיו לא יותר מסטטיסטים. השפעתם על העסקה היא בשלב המשא ומתן, בקביעת גבולות הגזרה הפוליטיים שראש הממשלה יכול למתוח. מרגע שקיבל החלטה והסכים, יכולתם להשפיע הסתיימה.

מה גבולות הגזרה שמזהים השרים, מה אלה שמזהה הממשלה? הסקר החודשי של המכון למדיניות העם היהודי חושף כמה מקווי המתאר שלהם. הוא חושף למה הציבור מוכן להסכים, ולמה אינו מוכן להסכים. אולי אפשר ללמוד ממנו משהו גם על מה שהציבור יסכים לו למרות שכרגע אומר שאינו מסכים.

דוגמה: אין דבר כזה ״עסקה בכל תנאי״. אין בישראל קבוצה משמעותית כלשהי שרוצה ״עסקה בכל תנאי״. לאפשרות שעסקה תכלול הסכמה לכך שחמאס ישראל בשלטון כמעט כל היהודים בישראל משיבים בשלילה. 17% מוכנים לזה. אבל זה לא שכולם מרוכזים בקבוצה אידיאולוגית אחת. קחו את תומכי המפלגה הכי שמאלית – הדמוקרטים. האם הם מוכנים לעסקה שכוללת הסכמה להישארות חמאס בשלטון? התשובה היא לא. 38% מהם מסכימים לזה, ובהחלט מדובר בנתון יחסית גבוה – לעומת מפלגות אחרות. אבל רוב אין לזה. אין בקרב תומכיה של אף מפלגה יהודית.

הסעיף הבא ברשימת הלא הוא סעיף קשה, בעייתי: רוב גדול של משיבים לא מוכנים לקבל ״הסכמה לעסקה של שחרור חלק מהחטופים בלבד״. כאן עלולה לבוא התנגשות בין מה שהישראלים רוצים לבין מה שהממשלה שלהם מוכנה או יכולה לספק. לפי הדיווחים – וכאמור, כדאי לקחת בחשבון שדיווחים על עסקאות חטופים אינם תמיד מהימנים או מלאים – העסקה המסתמנת תהיה חלקית, לפחות בתחילתה. זה אומר שאי אפשר יהיה לשמוח בה באמת, כי עוד יהיו בעזה חטופים, וכי הקריאות לשחרר גם אותם ימשיכו ללוות אותנו, וכי סיפוריהם קורעי הלב ימשיכו להדיר שינה מעיננו, וכי חמאס ימשיך להשתמש בהם כדי להזכיר לנו את קיומו. וכי ימשיך להתנהל ויכוח: מי אשם בכך שלא כולם שוחררו. האם חמאס הציב נאים בלתי אפשריים לשחרור של כולם, או שמא הממשלה שלנו היא שלא הסכימה לתנאים, שאפשר היה לקבל, ושהיו מאפשרים לשחרר את כולם.

לפחות אפשר לדעת מה הציבור חושב על תנאים שאפשר לקבל. לדוגמה: אם חמאס דורש הסכמה להישארות שלו בשלטון, את זה רוב הציבור הישראלי חושב שאי אפשר לקבל. משמע – אם עומדת הבחירה הקורעת בין החזרת כלל החטופים והסכמה להישארות חמאס, לבין התעקשות על סיום שלטון חמאס במחיר של חטופים שאי אפשר להחזיר – הציבור היהודי כנראה היה בוחר באפשרות השנייה. למעשה, ממצא דומה עלה מסקר המכון כבר בפברואר לפני כמעט שנה, וכאשר פורסם היה אפילו כעס מסוים על הפרסום, כי איך בכלל אפשר להציג שאלה כזאת. אלא שהשאלה הפוכה: איך אפשר שלא להציג שאלה כזאת? איך אפשר שלא לשאול מה החברה הישראלית מוכנה ולא מוכנה לעשות כדי להחזיר את חטופיה.

 

(תחזית האירועים של המדד: בואו לחזות מי יהיה הרמטכ״ל והאם יהיו בחירות (ואולי תזכו בפרסים

מה אומרים החרדים, ומה אומרת המציאות: סרטון חדש של המדד

 

מה היא מוכנה לעשות? היא מוכנה לעשות לא מעט. ומצד שני, היא מוכנה לעשות – או כך לפחות אפשר להתרשם מהתשובות לסקרים – פחות מכפי שהייתה מוכנה בעבר. וזו כמובן סיטואציה שמאוד קשה להתמודד איתה ולעכל אותה. לפני עשור ישראל הסכימה לשלם הרבה מאוד תמורת חטוף, והיום היא מוכנה לשלם פחות תמורת חטוף. כלומר, לא רק שהחטופים ומשפחותיהם נפלו קורבן למעשה המזעזע של 7 באוקטובר, הם נפלו קורבן גם לשינוי האווירה הרחוב הישראלי. שינוי אווירה שיש לו הסבר כמובן: 7 באוקטובר הוא ההסבר. באופן אירוני, טרגי, דווקא המכה הקשה מאוד, דווקא המספר הגדול של חטופים, היחס הנורא אליהם, גורלם שקשה להשלים אתו – דווקא כל אלה הקשיחו את לבם של הישראלים, הביאו את רובם למסקנה שאת המחיר ששולם בעבר אי אפשר לשלם עוד.

אבל ישראלים עוד מוכנים לעשות הרבה כדי להחזיר את החטופים. הם מוכנים לשחרר מאות מחבלים עם דם על הידיים כדי להחזיר את החטופים – אגב, לא כולם. מחצית מתומכי הליכוד לא מוכנים לזה. רוב תומכי הציונות הדתית (55%) לא מוכנים לזה. למעשה, בפילוח החברה היהודית על פי דתיות, מתגלה שבקרב הדתיים יש יותר מתנגדים לשחרור מחבלים תמורת החטופים (46%) מאשר תומכים (40%). אבל כאשר מסתכלים על כלל הציבור היהודי (ולא כל שכן הערבי), אין ספק ששחרור מחבלים רבים, כולל כאלה ששפכו דם, הוא מחיר שישראל עוד מוכנה לשלם.

היא מוכנה גם לשלם את המחיר של הכרזה על ״סיום המלחמה״. האם היא מוכנה לסיום המלחמה בפועל? זו כבר שאלה יותר מורכבת. כאשר שאלנו על ״הסכמה לסיום המלחמה״ קצת יותר ממחצית היהודים אמרו כן (54%), לעומת 38% מתנגדים (השאר אמרו ״לא יודעים״). אבל שאלה אחרת בסקר חשפה שייתכן שכוונתם של הישראלים שמוכנים להסכמה כזאת קצת יותר מורכבת מהסכמה פשוטה. הצענו את האמירה ״אפשר להסכים לדרישות חמאס ולהחזיר את החטופים, כי אחר כך תמיד אפשר יהיה למצוא דרך לחזור להילחם״. כמה הסכימו לה? כמעט בדיוק אותו שיעור של משיבים: 55%. כלומר, כאשר המשיבים אומרים שהם מוכנים לסיום המלחמה, זה לא בהכרח משום שהם מניחים שהמלחמה תסתיים, זה משום שהם מניחים שהמלחמה תסתיים אלא אם יהיה צורך להמשיך בה, ואז יימצא התירוץ להמשיך בה.

הסעיף השנוי ביותר במחלוקת הוא זה שנוגע לנסיגת כוחות צה״ל מהרצועה. זה סעיף שאם וכאשר תבוא עסקה יגדיר במידה רבה את האפשרות של הממשלה להגן עליה מול תומכיה. הציבור היהודי בישראל מחולק כמעט שווה בשווה בין מי שמוכנים לשלם את המחיר הזה – נסיגת כוחות מלאה מהרצועה – לבין מי שאינם מוכנים לשלם אותו. ותומכי הממשלה נמצאים במובהק בצד של המתנגדים לאפשרות כזאת. 86% מתומכי הליכוד מתנגדים לנסיגה מלאה של הכוחות. 88% מתומכי ש״ס. 86% מתומכי הציונות הדתית. מקרב כל מי שמגדירים את עצמם ״ימין״, 85% מתנגדים לנסיגה של הכוחות. 79% מהם מתנגדים גם ליציאה של צה״ל מציר פילדלפי. כלומר, נתניהו סימן קו בחול, ותומכי המחנה שלו השתכנעו. בישראל יש רוב קטן של יהודים (בקרב הערבים יהיה רוב גדול) שמוכן לפינוי של ציר פילדלפי בתמורה להחזרת החטופים. אפשר לחשוב שזו התעקשות נכונה או שזו התעקשות מיותרת, אבל כך או כך, זו התעקשות שאפשר ללמוד ממנה משהו על החברה הישראלית.

היא באמת שינתה את עמדתה. היא באמת נמצאת במקום אחר. יש שיאמרו, היא הקשיחה את ליבה וחשפה את אכזריותה. יש שיאמרו, היא הבינה איפה היא חיה ונאלצה לעשות בחירה מציאותית וקשה. זה דבר שצריך לקחת בחשבון כעת, ולקחת בחשבון לקראת העתיד, כי עוד יהיו מלחמות, ועוד יהיו חטופים, ועוד יהיו דילמות מהסוג הזה, גם אם – לזה בהחלט יש לקוות – לא בהיקף דומה לזה של הימים הקשים האלה.

על אסטרטגיית על. ספר חדש על ניצחון במדיניות ומלחמה

, , , , , , , , ,