1.
ונניח שהצוות שהנשיא הנבחר דונלד טראמפ מינה, ושיעסוק בנושאים שיש להם קשר אלינו, הוא אכן צוות החלומות של ישראל. נניח שזה הצוות שאפשר להציע לו כל דבר, לבקש ממנו כל דבר, לשכנע אותו בכל דבר, לחלץ ממנו הסכמה לכל דבר – נניח שזה המצב (וזה כמובן לא המצב, ומצד שני, זה הכי קרוב למצב שישראל תגיע אי פעם) – אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים?
2.
לפני שתשיבו ״כן״, חשבו רגע. לא שאלתי מה אתם – אתה, את – רוצים. שאלתי מה ״אנחנו״ רוצים. אנחנו זה קולקטיב ישראלי שיש בו מחלוקות רבות, ויש לו דרכים, גם אם לא תמיד מוצלחות, להכריע במחלוקות, ויש לו גם צורך למנוע מצב שבו מחלוקות מביאות לקרע שתוצאתו שבר קשה. האם לקולקטיב הזה יש יכולת להסכים על יעד שחלק יתמכו בו וחלק אולי יתנגדו לו, אבל לא יקרע את החברה הישראלית? הנה דוגמה לתשובה חיובית: הסכם השלום עם מצרים כולל הנסיגה מסיני. הנה דוגמה לתשובה שלילית: הסכם אוסלו.
3.
הסקר החודשי של המכון למדיניות העם היהודי, שנתוניו פורסמו השבוע, חושף שהחברה הישראלית מחולקת לשלוש קבוצות בערך שוות בגודלן, ביחס למה שצריך לעשות בזירה הפלשתינית. כלומר, ביחס למה שישראל אולי תרצה לנסות לשכנע בו את צוות החלומות של טראמפ. שליש רוצים ״לחזק את השליטה שלה על הפלשתינים, להרחיב את ההתנחלויות, לשקול את פירוק הרשות הפלשתינית ואולי סיפוח ביהודה ושומרון״. שליש רוצים ״לחתור להפרדה מלאה מהפלשתינים, פירוק התנחלויות שאינן בגושים הגדולים, והתמקדות בשמירה על חופש הפעולה של צה״ל למנוע צמיחה של ארגוני טרור בשטחים״. שליש רוצים ״לנסות להגיע להסכם שלום עם הפלשתינים המתונים, ולאפשר הקמת מדינה פלשתינית שתחיה בשלום לצד מדינת ישראל״. כלומר, כדי להשיג רוב מכריע שאפשר יהיה לקרוא לו ״רצון ישראלי״ לפחות שתיים מהקבוצות האלה צריכות להתכנס לסוג מסוים של הסכמה. זה לא יהיה קל, ולכן לא יהיה קל לומר לצוות החלומות של טראמפ מה לעזאזל ישראל רוצה.
צפו: סדרת הסרטונים המאוד אקטואלית על האתגר החרדי ב-6 פרקים?
האזינו: שעה על ווינסטון צ׳רצ׳יל ועל מה שאפשר או אי אפשר ללמוד ממנו
4.
אפשר להגג כהנה וכהנה על האישים שנבחרו ועל כמה גדולה אהדתם לישראל. אבל כדאי לזכור: הם לא נבחרו בשל אהדתם לישראל – הם נבחרו בשל נאמנותם לטראמפ. לפחות חלקם, אם וכאשר יעמדו מול דילמה שמשמעותה ציות לרצונו של הנשיא או פעולה לטובתה של ישראל, יבחרו כנראה בנשיא. כך שבסופו של דבר, ואחרי השמחה על איוש התפקידים, כדאי לזכור שיש רק תפקיד אחד שקובע. וזה התפקיד של מי שגם הוא אוהד את ישראל, אך כבר הוכיח בעבר שיש לו לעיתים רצונות משלו, שישראל תצטרך להתחשב בהם גם כשלא נוח לעשות זאת.
5.
ואי אפשר, או לפחות קשה מאוד, להתעלם מהעובדה שטראמפ בחר צוות של אישים, שחלקם שנויים מאוד במחלוקת, חלקם לא מתאימים לתפקיד, חלקם אולי לא יקבלו את התפקיד, חלקם לא יצליחו למלא את התפקיד, חלקם לא ישרדו בתפקיד. שמות? שר ההגנה – מינוי מפוקפק. היועץ לביטחון לאומי – מינוי בינוני. השליח למזרח התיכון – מינוי משונה. הממונה על המודיעין – לא בדיוק עונה על ההגדרה של אולטרה פרו ישראלית. כמובן, לכל אלה מגיעה הזדמנות. אבל אי אפשר שלא לשים לב לכך שטראמפ לא מעמיס את הממשל שלו באנשים עתירי ניסיון בניהול של מדיניות חוץ. ואפשר לומר: סוף סוף הוא נפטר מהדיפלומטים המעייפים, הגנרלים הזהירים, היועצים המקובעים. אפשר. אבל כדאי להיזהר בזה. הניסיון מלמד שלפעמים טוב לבעוט בממסד ולנער אותו, ולפעמים, כשבועטים חזק מדי, דברים חשובים נשברים.
6.
המינוי הפרוע ביותר של טראמפ הוא מינוי שקצת פחות מעניין את ישראל – מאט גטס כשר המשפטים. זה מינוי שכולו אצבע בעין. מינוי שמאתגר את וושינגטון ומבשר קרב מעניין ומתוח. מצד אחד, נשיא עוצמתי, שהשתלט על המפלגה שלו ורודה בה בלי מעצורים. עד כדי כך, שהוא מבקש ממנה לאשר (באמצעות הרוב בסנאט) מינוי של מי שרובם סולדים ממנו, וסבורים שאינו ראוי לתפקידו. טראמפ למעשה אומר לחבריו למפלגה שהוא לא סופר אותם. ירצה – ימנה את הסוס שלו לקונסול. בעצם – זה פחות או יותר מה שעשה במינויו של גטס.
השאלה אם הלך רחוק מדי תתברר בסנאט. לרפובליקנים יש רוב לאשר את המינוי, אבל זה רוב קטן. ארבעה סנטורים רפובליקנים יכולים לבלום את גטס. יש כבר בערך כמספר הזה של סנטורים שהביעו חוסר נחת מהבחירה. האם יתרגמו חוסר נחת להתנגדות פעילה? מצד אחד, הם יודעים שטראמפ הוא איש כוחני, נוקם ונוטר, ושהמפלגה היא המפלגה שלו. מצד שני, חלקם יעמדו לבחירה חוזרת רק בעוד שש שנים, הרבה אחרי שטראמפ כבר לא יהיה נשיא. מצד שלישי, שלשום הוכיחו לטראמפ שלא תמיד יעשו מה שהוא רוצה, ובחרו בסנטור ג׳ון ת׳ון, שטראמפ לא רצה, למנהיג הרוב. מצד רביעי, זו היתה חוכמה קטנה, כי הבחירה נעשתה בקלפי, בלי שטראמפ יוכל לדעת מי הצביע נגד המועמד שלו (ריק סקוט). אישור מועמדותו של גטס לא יהיה חשאי. אם הסנטורית קולינס תחליט להצביע נגד (יש סיכוי) כולם ידעו שהצביעה נגד.
נסכם: הליך המינוי של גטס ייתן אינדיקציה לשאלה האם הסנטורים הרפובליקנים הם לא יותר משטיחון שטראמפ יכול לדרוך עליו, או שנשמרה להם מידה של עצמאות ושל כבוד עצמי. אם נשמרה – לא יאשרו את המינוי שלו.
7.
ואולי הכל תרגיל מחוכם – מה שנהוג לקרוא ״עז״. גטס הושלך למערכה כדי שהסנטורים יעכבו את המינוי שלו, יוכיחו עצמאות, ובמקביל, כדי לא להגזים, יאשרו את המינוי שטראמפ באמת רוצה בו, של שר ההגנה פיט הגסת׳. אם לא היה גטס, כל האש הייתה מופנית להגסת׳, שמתאים להיות שר ההגנה הרבה-הרבה פחות מכפי שישראל כץ מתאים להיות שר הבטחון (וגם בעניין הזה הציבור מסכים: הוא לא מתאים). אבל בזכות גטס השערורייתי, המינוי של הגסת׳ נראה לפתע כמעט שפוי.
8.
טראמפ מינה גם כמה שרים ובעלי תפקידים מתאימים: רוביו למשרד חוץ – מינוי סולידי ומוצלח. המינויים לתפקידים שנוגעים להגירה – בעלי ניסיון, שידעו לממש את המדיניות של הנשיא (גם אם אתם מתנגדים לה, זה מינוי מוצלח מבחינת הנשיא וסדר היום שקבע, ושהציבור האמריקאי תמך בו). באופן כללי אפשר לומר כך: כשהמדיניות של טראמפ ידועה, והמטרה היא לממש מטרה מעשית, נראה שטראמפ ממנה היטב. כשהמדיניות מעורפלת, והמטרה העיקרית היא להרגיז איזה ממסד – אמיתי או דמיוני – טראמפ ממנה אישים פחות מוצלחים. מי שרוצה לעשות רפורמה בממסד הבטחוני, צריך למנות מישהו שיודע איך להתנהל במערכת המורכבת מאוד, הביורוקרטית מאוד, במיומנות. ג׳ורג׳ בוש עשה בדיוק את זה כאשר מינה את דונלד רמספלד לשר ההגנה (המשימה שלו הסתבכה כמובן, בגלל מה שקרה בספטמבר 2001). גם טראמפ היה צריך וושינגטוני מנוסה כמו רמספלד, אבל במקום זה מינה פרזנטור טלוויזיוני. משהו שדומה למינוי בנוסח שר הבטחון ינון מגל (ואם זה נשמע לכם טוב, גם אתם כנראה לא מבינים את ההבדל בין מיומנות ורבלית למיומנות ניהולית).
9.
טראמפ ממנה מהר. אצה לו הדרך. יש לזה סיבה מעניינת: בדרך כלל, נשיאים באים באחד משני סוגים. או שהם חדשים בזירה, ולוקח להם זמן להכיר, לבחור, להחליט. הם זה מקרוב באו, ורוב זמנם עד שנבחרו הושקע בצורך לנצח בבחירות. רק כאשר הם מצליחים לנצח הם מתפנים למלאכת ההרכבה של הממשל הבא. הסוג השני הוא של נשיא מכהן, או סגן נשיא ממשיך. אלה באים לממשל כשאין להם צורך מידי ודחוף להחליף אף אחד. כמובן, תמיד יש חילופים. אבל ממשל שממשיך לכהונה שנייה הוא ממשל המשכי. נשיא חדש לא יכול לבחור מהר, כי אין לו מספיק ניסיון והיכרויות. נשיא ממשיך לא צריך לבחור מהר, כי שום דבר לא בוער.
טראמפ הוא דבר שלא הכרנו (אלא אם מי מכם זקן מספיק כדי לזכור את המאה ה-19). מצד אחד – הוא לא שיא חדש, כי הוא כבר כיהן בתפקיד. מצד שני, הוא לא נשיא המשכי, כי הוא היה מחוץ לתפקיד. לביידן יש את היכולת של נשיא ותיק, לבחור מהר, ויש לו את הצורך של נשיא חדש לבחור מהר. ואכן – הוא בוחר מהר. ככל שיכולתי לבדוק, הכי מהר אי פעם.
