עשור וחצי, או קצת יותר, חלפו מאז שיצא הספר ״טעויות נעשו, אבל לא על ידי״, מאת קרול טווריס ואליוט ארונסון. שניהם פסיכולוגים, שניהם יהודים. היא היום בת שמונים, הוא בן תשעים ושתיים. והספר שלהם מרתק ומדכדך. חלק ניכר ממנו מוקדש להבנת היכולת של בני אדם להצדיק את מעשיהם, טובים, רעים, עקביים, הפכפכים. דוגמה מזעזעת: תובעים משפטיים ששלחו בני אדם לכלא, ומסרבים לקבל ראיות די.אנ.איי חדשות שמזכות את הנאשמים. הם לא אנשים רעים, התובעים האלה. הם לא אומרים לעצמם: ״אם נודה ששלחנו לכלא לעשרים שנה את החשוד הלא נכון נהיה בצרות״. הם אומרים לעצמם: ״הראיות החדשות לא אמינות״. הם אומרים לעצמם: ״הטכנולוגיה לא מושלמת״. הם אומרים לעצמם כל מה שצריך כדי להשאיר את הנאשם בכלא, ובכל זאת לקום בבוקר ולהביט במראה בלי להתבייש.
הפסיכולוגיה של הצדקה עצמית היא תופעה מרתקת. היא משפיעה על כלל בני האדם בהחלטות יומיות, ויש לה השפעה ניכרת במיוחד על פוליטיקאים שנדרשים, מעצם מקצועם, לפליק-פלאק רגשי ואידיאולוגי תכוף. דוגמה: גדעון סער. הוא הבטיח שלא יישב עם נתניהו. הוא אמר שנתניהו לא מתאים, מסוכן, שיש הכרח להדיח אותו. איך סער יביט בבוקר במראה וירגיש בסדר?
לזה יש שתי תשובות אפשריות. תשובה ראשונה, נכונה בחלק מהמקרים: לפוליטיקאים יש אישיות פסיכוטית, ויכולת להרגיש משוחררים מכבלים מוסריים בלי לסבול מרגש האשמה המקובל אצל בני אדם שבריאותם הנפשית תקינה. יש רוצחים שהרצח קשה להם נפשית. יש רוצחים שהרצח קל להם. רגשותיהם קהים. או לא קיימים (יש כמובן גם מי שמתענגים על רצח). ובאותו אופן, יש פוליטיקאים שמקבלים החלטה מפוקפקת ומצפונם מייסר אותם. ויש מי שמצפונם נותר נקי. פוליטיקאים עם וישר יעיל לניגוב המצפון מכל כתם. אלה הציניקנים שאין להם מעצור רגשי.
התשובה השנייה היא שמתאימה לרוב המקרים. כי רוב הפוליטיקאים כנראה אינם פסיכופתים. כן, יש להם עור עבה. כן, הם מתרגלים לעשות פעולות שמזכות אותם בתגובות של בוז, או שנאה, או כעס. אבל הם לא מאבדים את שרידי המצפון. על אלה אפשר ללמוד מהמחקרים של טווריס וארונסון. כמו התובעים שמסרבים לקבל את האפשרות של חפותו של מי ששלחו לכלא, הפוליטיקאים האלה אינם ״רעים״, הם אינם ״ציניקנים״. הם פשוט ניחנים במנגנון אנושי מאוד, מפותח מאוד, של יכולת שכנוע עצמי.
תוכלו לצפות ביכולת הזאת בפעולה כאשר גדעון סער יסביר לציבור את החלטתו – תהיה אשר תהיה. הוא יאמר שהנסיבות השתנו. הוא יאמר שזו הבחירה הנכונה לנוכח מצב בעייתי. הוא יאמר שהחלטתו נעשתה משיקולים של טובת עם ישראל ולא של טובתו האישית. הוא יאמר את כל אלה – ואם צריך לנחש, הוא גם יאמין בכל אלה. אפשר להניח שסער לא יקום בבוקר, יביט במראה, ויאמר לעצמו: ״ישראל פחות מעניינת אותי, אני צריך להציל את הקריירה הפוליטית שלי״. אפשר להניח שהוא יביט במראה ויאמר לעצמו: ״אני מקריב את עצמי למען מדינת ישראל, אני מוכן לספוג בוז, רעל, הפגנות, לעג, שנאה – משום שאני פטריוט, ועם ישראל זקוק לי״.
סרטי המדד: בואו לצפות
מקרב האזרחים, לא כולם יאמינו לו. אולי המניעים נאצלים, לעולם לא נדע מה בליבו של אדם אחר, אבל הנסיבות בהחלט מצדיקות חשד. לכן, אפשר בהחלט להבין את מי שלא יאמינו לו. בסקר שערכנו לפני כמה שבועות, רבים מאוד מהישראלים אמרו שמניעיו של נתניהו כאשר הוא שוקל את עסקת החטופים – את עסקת החטופים! – לא נקיים משיקולים פוליטיים. ואם בעניין כזה הבוחרים סבורים שלפוליטיקאי יש פוליטיקה בראש, אין ספק שיחשבו כך גם על מהלך שמכניס את סער לממשלה בתמורה למשרת שר הבטחון. הם יחשבו שנתניהו עושה מהלך פוליטי, לתועלתו הפוליטית. הם יחשבו שסער עושה מהלך פוליטי לתועלתו הפוליטית. מה שרק יחזק את תחושתו של סער שהוא אכן מקריב קורבן גדול למען העם, שהוא סובל למען המטרה, למען הניצחון. עם הזמן, הבוז שיופנה אליו ירגיז אותו. אנשים קטנים, יאמר לעצמו, לא מבינים כמה ישראל יקרה לו. אנשים קטנים, יחשוב לעצמו, לא רואים את התמונה הגדולה.
ליכולת שכנוע עצמי יש תפקיד חשוב בפסיכולוגיה של בני אדם. בלעדיה, הטלטלות הרגשות יהיו קשות מנשוא. ליכולת שכנוע עצמי יש תפקיד חשוב בפסיכולוגיה של מנהיגים. התחושה שנוכחותם חיונית היא המנוע שדוחף אותם קדימה. ישנה כמובן גם אמביציה. אבל אמביציה עירומה היא תכונה שקשה להצדיק רגשית, ולמעט הפסיכופתים, רוב המנהיגים צריכים לצידה גם הצדקה רגשית. האמביציה מניעה אותם קדימה, ההצדקה העצמית מכסה על האמביציה ונותנת לה לגיטימציה. כמה פעמים שמעתם פוליטיקאי אומר משהו כמו ״לי לא חשוב התפקיד לי חשובה המהות?״. כמה פעמים אמרתם לעצמכם: ״למי הוא חושב שהוא משקר?״. הנה דבר שכדאי לזכור: הוא משקר בעיקר לעצמו. הוא משקר לעצמו כדי שיוכל לחיות עם עצמו.
