יפה מצד הרמטכ״ל שהורה להוציא, באיחור אופנתי של כמעט שנה מאז פסיקת בג״ץ, עוד צווי גיוס לצעירים חרדים. זה קרה כבר לפני כמה – שבוע וחצי? מאז לא גוייסו חרדים רבים. מאז שמענו את שר הבטחון מסביר (בחדר סגור לחברי ועדת חוץ ובטחון), שאיננו מאמין במשלוח צווי גיוס. הוא מאמין בהידברות עם ההנהגה החרדית.
בזמן שצה״ל התמהמה במשלוח הצווים, בזמן שהמדינה מתמהמהת במימוש הצווים, יש מילואימניקים שהספיקו לעשות שניים ושלושה סבבים של שירות. בזמן שצה״ל התמהמה והמדינה גררה רגליים, המלחמה התמשכה עוד שנה. ולא שאי אפשר להבין את צה״ל. בזמן שהתמהמה, התברר עד כמה הוא חשוף לעוצמה הדורסנית של המערכת הפוליטית. שר בטחון סורר פוטר. הוא חשב שצריך לגייס יותר חרדים. רמטכ״ל הלך הביתה. מה הוא חשב קצת יותר קשה לדעת. כך או כך, לא עשה הרבה. איל זמיר, הרמטכ״ל שנבחר על ידי הממשלה הנבחרת, יושב קצת יותר ביציבות על הכסא. אותו אי אפשר לפטר. הפוליטיקאים המזועזעים יכולים לצעוק עד מחר, אבל המעט שזמיר יכול היה לעשות הוא להתעורר, באיחור אופנתי, ולשלוח צווים.
הצווים לא ישנו את המצב. לא מייד. החרדים לא יתייצבו, מה שמייד יוליד את התגובה הצפויה כל כך ״הנה, ניסינו וזה לא עובד, צריך לחזור לשיטות של שיכנוע״. שר הבטחון, כאמור, כבר אמר את זה, עוד לפני שניסה. וזה כמובן קשקוש מוחלט. אם הטבח של 7 באוקטובר לא שכנע את החרדים, שום שיח אחר של שכנוע לא ישכנע אותם. רק מעשים ישכנעו אותם, בהדרגה, ואחרי משיכת חבל. לכן הצווים הכרחיים – כדי שאפשר יהיה לגלגל קדימה מהלכים שיש להם סיכוי להשפיע: מהלכים של גביית מחיר כלכלי, חברתי ופוליטי מהמשתמטים. לפני שבוע בערך שמעתי סיפור על חייל מילואים, סטודנט, שביקש לחמוק משבועות ארוכים של מילואים שיחידתו התייצבה אליהם. הוא לא מצליח לשרת ולעמוד במבחנים, אמר. הוא זורק שנת לימודים לפח, אמר. המפקדים אמרו לו שאין מה לעשות. כולם סטודנטים, ואם ישחררו אותו, לא תהיה פלוגה. אחר כך שלחו לו מכתב אזהרה. עוד רגע ייחשב לעריק. המכתב שכנע אותו.
גם לחרדים שלא יגיבו לצווים יהיה צורך לשלוח מכתבים, לרשום אותם כעריקים, ואחר כך לשלול מהם זכויות. את זה צה״ל לא יוכל לעשות. את זה תצטרך לעשות המערכת הביורוקרטית, בכלים שכבר יש לה, והמערכת הפוליטית, בכלים שתידרש לספק. על המערכת הביורוקרטית אפשר לסמוך. לפחות חלק ממנה תפעל על פי החוק ותיישם את מה שיש ליישם בטיפול בעבריינים (ותגידו תודה – בדיוק בשביל זה יש ״דיפ סטייט״ ביורוקרטי). על המערכת הפוליטית קשה יותר לסמוך. הקואליציה המכהנת כבר הוכיחה שהיא מוכנה לשלם מחירים כבדים כדי לשרוד. אמנם חוק גיוס היא לא העבירה, ואמנם נותרו בה כנראה כמה מחוקקים עם עמוד שדרה, שלא מוכנים להתפשר בקלות על עניין הגיוס (כן, יולי אדלשטיין, אנחנו מסתכלים עליך). ומצד שני, גם לא ראינו אותה מזדרזת להעביר החלטות שידגישו את המחיר שהחברה החרדית תשלם אם לא תתגייס. אם כבר, היא מנסה לעשות ההפך (קרי, לפצות על מה שנשלל בסעיף אחד, באמצעות הזרמה בסעיף אחר).
בימים אלה, אנחנו מעלים לרשת סדרת סרטונים חדשה, קצרה, על החרדים והגיוס. סרט ראשון עלה הבוקר ב-Ynet. ואתם כמובן מוזמנים לצפות בו. כמו בסדרות הקודמות שלנו על האתגר החרדי, גם הפעם אנחנו משתדלים לדבר בנתונים, ולהציג תמונה מאוזנת וברורה. זו לא סידרה שבה תשמעו את החרדים עצמם מדברים על הגיוס. זה כבר עשינו בסדרה הקודמת. זו סדרה שבה תשמעו את האנשים שמבינים את צרכי הבטחון של ישראל – כמה כוח אדם, לאיזה משימות, איפה הוא נמצא, כיצד אפשר להביא אותו. תשמעו יועצים כלכליים למערכת הבטחון, תשמעו את ראש אכ״א, תשמעו אנשי תכנון. תשמעו את מי שמבינים בנושא הזה יותר מאחרים, מי שלמדו אותו לא בכיכרות ולא בסיסמאות, מי שמכירים אותו מהטבלאות, מהדו״חות, מהמשימות.
האם צה״ל באמת צריך את החרדים? בואו לצפות בסרטון הראשון
הם ידברו על שלושה דברים. על השאלה האם ועד כמה צה״ל צריך את החרדים. על השאלה מדוע החרדים לא מתגייסים. על השאלה מה אפשר וצריך לעשות כדי להביא אותם. אם לתת את התשובה שלהם בכותרות, זו התשובה: כן, צריך אותם מאוד. הם לא באים כי לא עשינו מספיק כדי להביא אותם. אפשר וצריך לספק מסלולים שיאפשרו להם גיוס ושירות – אבל אלה לא יספיקו, אם בצד ההתכוננות לא יהיה גם צד של הפעלת סמכות. כן – אמר לנו ששון חדד, לשעבר היועץ הכלכלי לרמטכ״ל, פה ושם שלחנו צווים, אבל בעין השנייה קרצנו שזה לא באמת. הצווים הכרחיים, אבל הקריצה מנטרלת את חשיבותם.
הנה, זו השאלה גם על הצווים שהרמטכ״ל זמיר הורה לשלוח. האם אלה צווים של אמת או צווים של קריצה. צווים למטרת תחילת תהליך של כפיית גיוס, או צווים למטרת הרגעת הרוחות לקראת קריאת אוגדות נוספות למילואים. צווים שאחריהם תבוא פעולת המשך של קריאה, אזהרה, רישום, סנקציות – עד התייצבות. או צווים שאחריהם יבואו גרירת רגליים, היסוס, תמרון פוליטי, מריחת זמן – עד שכחה.
שום דבר לא יקרה – אמר לנו ראש אכ״א לשעבר, מוטי אלמוז – עד שלא יהיה משבר חמור. שאלנו: עכשיו לא חמור מספיק? אמר: לא חמור מספיק. אחר כך צייר תסריט חמור מספיק: המזכיר הצבאי של שר הבטחון מצלצל למזכיר הצבאי של ראש הממשלה כדי לומר לו שיש איזה ״אירוע״. חיילים התייצבו בבקו״ם, אבל לא מוכנים לעלות לאוטובוסים שייקחו אותם לבסיסים, עד שלא יראו חרדים מתייצבים לצידם. אלמוז אומר, במילים מפורשות, שכדי לפתור את המשבר צריך ״לדרדר״ את המשבר.
צריך לקוות שהוא טועה. צריך לקוות שאפשר לפתור את המשבר גם בלי לדרדר אותו עד לתסריט הקשה, המסוכן, שהוא מצייר. אבל לא בטוח שהוא טועה. אם תאזינו לו גם אתם כנראה תשתכנעו שלא בטוח שהוא טועה. מי יודע, אולי זמיר האזין לו. מי יודע, אולי מה שעשה זמיר מעיד על כך שגם הוא לא בטוח שהוא טועה. אולי מה שעשה כאשר הורה לשלוח צווי גיוס, ובלי ספק ידע והבין שהמהלך ירגיז מאוד את ראשי המערכת הפוליטית, הוא ניסיון ליזום דרדור מבוקר, כדי למנוע דרדור הרסני.
שיבה באוקטובר: ספר חדש, על מה שמונע פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני
