זה לא זמן טוב לפוליטיקה, ובכל זאת, השיח הפוליטי מבעבע סביבנו. תכף נזין אותו בנתון על עלייה משמעותית מאוד ברמת האמון של הציבור היהודי בנתניהו.
זה לא זמן טוב לפוליטיקה, ובכל זאת, אפשר לזהות שהוא מתקיים בזרם בלתי פוסק של מסרים מכל המחנות הפוליטיים. בצד אחד – ביטויים של אופוריה. הנה, התברר שהממשלה טובה. הנה, עוד רגע כולם חוזרים לתמוך בה, או מבינים שאין ברירה אלא לתמוך בה. הנה, הבחירות הבאות בידינו. שהרי בנימין נתניהו הוכיח שרק הוא באמת יכול. בצד השני – חרדה קלה וניסיונות בלימה. ריקוד מחושב של תמיכה במלחמה (לפי סקר המדד, 88% מהיהודים תומכים ״בהחלטה של ישראל לתקוף באיראן״), אבל לא בהכרח של תמיכה בממשלה. שבחים לנתניהו על נחישותו, בצד התעקשות להזכיר את חטאי העבר שלו.
זה לא זמן טוב לפוליטיקה, ועוד פחות מזה להסקת מסקנות נחפזת על מה שיקרה בזירה הפוליטית אם וכאשר יבוא לסיום השלב הנוכחי במערכה, שאין לדעת מה משכו. ובכל זאת נכתוב כמה מילים על פוליטיקה. כי כאמור, מדברים על זה איתנו ובלעדינו, כך שהחלטה לא לכתוב לא תשנה הרבה את מרחב השיח.
מה אפשר לומר על הפוליטיקה? שלושה דברים:
הראשון – נתניהו וממשלתו והקואליציה שלו הרוויחו לא מעט נקודות פוליטיות. למעשה, זה בעיקר נתניהו, אישית. יכול להיות שהמורל במחנה שלו קצת גבוה מדי, כי הנקודות שנצברו לא מתורגמות כרגע לשפע של מנדטים חדשים. אבל שיעור התמיכה בראש הממשלה בהחלט עלה. אם תומכיו של ראש הממשלה מאמינים שמהלכיו יובילו את כלל העם להתפכחות ולהבנה שהוא מנהיג ללא תחליף, יכול להיות שימצאו ראיות בנתונים שנפרסם כאן. אבל יכול גם להיות שהעלייה הפתאומית באמון היא עלייה נקודתית: היא מתייחסת לשאלת המלחמה ותו לא. תכף נציג את הנתונים.
דבר שני – כבר התברר בעבר שהישגים גדולים לא משנים הרבה את מצבו של נתניהו כאשר הבחירות מתקרבות. הדוגמה הבולטת היא תקופת הקורונה. נתניהו היה בה במיטבו, בשיאו. הוא הפך את ישראל למופת בינלאומי של התמודדות יעילה עם המגפה. כמובן, כמו במקרה של המלחמה, גם אז נשען על המוסדות החזקים שיש לישראל, מוסדות שכמה מאוהדיו אוהבים לכנות ״דיפ סטייט״, אבל שנתניהו מבין היטב את עוצמתם. במקרה של המלחמה – המערכת הביטחונית. במקרה של הקורונה – מערכת הבריאות. יכול להיות שבצמרת של שתי המערכות האלה יש יותר בכירים שמתנגדים לממשלת נתניהו ולעומד בראשה מאשר תומכים. יכול להיות שבצמרת של שתי המערכות האלה יש סממנים של הסתייגות, שאפשר לקרוא לה ״אליטיסטית״ (אליטיזם הוא לא בהכרח סנטימנט מגונה), מהמחנה שתומך בנתניהו. אבל גם אם זה המצב, ברגעי חירום שתי המערכות האלה פועלות היטב, בהנחיית ראש הממשלה, לטובת מדינת ישראל.
ומה עם ההשלכות הפוליטיות? הבחירות של 2021 הן הבחירות שנתניהו הפסיד. אחרי שהביא לישראל את המנות הראשונות בעולם של חיסונים, אחרי שניהל ביעילות מדיניות של סגרים ושחרורים, אחרי שהתבלט לעומת מנהיגים רבים בעולם כמי שמבין מה הוא עושה – אחרי כל אלה, הציבור הישראלי שלח אותו הביתה. אמנם, לזמן לא רב. אבל שלח הביתה. ההצלחה לא הולידה ניצחון.
דבר שלישי – מלחמה מוצלחת, ואפילו אמון אישי גבוה, אינם ערובה להצלחה בקלפי. אוהדיו של נתניהו אוהבים להשוות אותו לווינסטון צ׳רצ׳יל – ובכן, צ׳רצ׳יל הוא דוגמה טובה. במאי 1953, סטודנט אמריקאי שאל את צ’רצ’יל כיצד אפשר להתכונן להתמודד עם אתגרי המנהיגות. ״למד היסטוריה. למד היסטוריה״, הייתה תשובתו הנחרצת של צ’רצ’יל. ״בהיסטוריה טמונים כל סודות המדינאות״. צ׳רצ׳יל היה אז ראש הממשלה, אחרי שכיהן, ואז הודח, ואז חזר. סיפור ההדחה הוא כמובן המעניין ביותר: על סף הניצחון במלחמה, כשהוא נישא על גלי אהדה והערצה, צ׳רצ׳יל קיבל את מה שהוא עצמו כינה ״תואר אביר מסדר הבעיטה בישבן״.
למה? כי הבריטים החליטו להביט לעתיד ולא לעבר. המלחמה נגמרה, צ׳רצ׳יל השלים את תפקידו ההיסטורי. עכשיו בא הזמן להביט פנימה, על הכלכלה, החברה, המצוקות היומיומיות, הדברים שבהם צ׳רצ׳יל – לפחות כך הבריטים חשבו אז – פחות מצטיין. דבר דומה, בקנה מידה אחר, קרה גם למנהיג המנצח של מלחמת המפרץ הראשונה, הנשיא ג׳ורג׳ בוש. המערכה לשחרור כווית הסתיימה, וכאשר הגיעו הבחירות, האמריקאים כבר פחות התפעלו מההישגים במדיניות הבטחון והחוץ, ויותר התעניינו בשאלות המיסוי והפנים. ״זו הכלכלה, טמבל״, היה הסלוגן שזכור מהבחירות שבהן מצביא המלחמה המנצח הפסיד, והפרחח עם הסקסופון מארקנסו, ביל קלינטון, ניצח.
אז תהיה הפיכה באיראן? תחרות תחזית האירועים של המדד נמשכת – ונשמח אם תצטרפו
קודם כל ראוי לקוות שככל שמדובר במלחמה – גם נתניהו, כמו צ׳רצ׳יל, יהיה ראש ממשלה מנצח. בזה כל ישראלי פטריוט צריך לרצות. אחר כך אפשר לשאול האם הניצחון במלחמה הוא גם סיבה, או ערובה, לניצחון של נתניהו בבחירות הבאות. במקרה של בוש וצ׳רצ׳יל, התשובה הייתה לא. במקרה של נתניהו המנצח על המלחמה בקורונה, התשובה שוב הייתה לא. במקרה של נתניהו כעת – כדאי להציץ בסקרים הראשונים של המלחמה ולראות מה הם אומרים. וגם – מה הם לא אומרים.
הם לא אומרים שחל שינוי דרמטי בתמונת המנדטים. הם לא מלמדים על תנועה גורפת של אזרחים ובוחרים ממחנה המתנגדים לנתניהו למחנה התומכים בו. סקר המנדטים של ערוץ 13 הותיר את תמונת הגושים על כנה, גם אם כמה מושבים עברו מעוצמה יהודית לליכוד. גם סקר המדד שערכנו השבוע לא מלמד על תזוזות משמעותיות בכוונות הצבעה. מי שהתכוון להצביע לש״ס, יצביע לש״ס, מי שהתכוון להצביע ליש עתיד, עדיין מצביע ליש עתיד. אם יש תזוזות, הן בעיקר בתוך גוש הקואליציה, כמו בסקר של יצחק כ״ץ. הליכוד קצת מתחזקת על חשבון כמה משותפותיה.
מה כן השתנה? האמון בראש הממשלה. סקר המכון למחקרי בטחון לאומי זיהה עלייה מסוימת בשיעור מי שיש להם ״אמון״ בראש הממשלה, גם אם סך כל האמון בו (אמון במידה רבה + אמון במידה די רבה) נותר לא גבוה – 35%. בסקר של INSS רוב הרווח של הקואליציה לעומת החודש שעבר מתבטא בעלייה באמון של בוחרי קואליציה, שאיבדו אמון, ועכשיו אמונם התחזק מחדש. בשורה טובה לנתניהו? בהחלט. בשורה שמלמדת שיש לו רוב בציבור? רחוק מזה. לרוב הציבור (63%) אין אמון בו. גם לרוב הציבור היהודי (56%) אין אמון בו. בכל הקבוצות האידיאולוגית למעט הימין – כלומר, גם בימין המתון – יש רוב שאין להם אמון בנתניהו (בימין המתון: 55% ללא אמון). זה בשבוע של הצלחות מסחררות.
בסקר המדד, שנערך יום-יומיים אחרי הסקר של INSS, הנתונים עוד יותר אוהדים לנתניהו. אולי מדובר בהבדל בדגימה או בשקלול, אולי בהבדל אקראי, אולי בסימן של מגמה. הבדל חשוב בין הסקרים: בסקר המדד מדדנו הפעם רק אוכלוסייה יהודית, כך שאת ההשוואה צריך לעשות בהתאם. בסקר INSS ל-42% מהציבור היהודי יש אמון בנתניהו. בסקר המדד ל-49% מהציבור היהודי יש אמון בנתניהו. מולם – ל-49% אין אמון בנתניהו (2% ״לא יודעים״).
השווינו את הנתונים של השבוע לנתונים מאפריל. סקר דומה, משיבים בדגימה דומה. בטבלה תוכלו לראות מה קרה. האמון בנתניהו של כלל הציבור היהודי עלה משמעותית, מ-37% ל-49%. העלייה באה בעיקר בזכות סוג של ״חזרה הביתה״ של מצביעי קואליציה. לא בהכרח חזרה להחלטה להצביע לליכוד, שאותה אנחנו כרגע לא רואים (אולי כי עוד אין בחירות ברקע, ואין צורך לקבל החלטה כזאת). אבל בהחלט חזרה להכרה בערכו של נתניהו כמנהיג. הביטו בשורה של הליכוד. לפני חודשיים, 52% ממצביעי הליכוד בבחירות 2022 אמרו שיש להם ״אמון גבוה״ בנתניהו. השבוע מספרם זינק ל-72%. בדומה: לפני חודשיים 66% ממצביעי הציונות הדתית נתנו אמון (גבוה מאוד או די גבוה) בנתניהו. השבוע, מספרם זינק ל-88%. האמון במנהיג חזר.
אצל מצביעי האופוזיציה השינוי יותר מינורי. אבל גם הוא לא מבוטל. כמעט לא מצאנו בוחרים של יש עתיד שיצביעו לליכוד בבחירות הבאות, אבל מצאנו רבים שלפני חודשיים אמרו שרמת האמון שלהם בנתניהו ״מאוד נמוכה״ ועכשיו אומרים שהיא ״די נמוכה״. מצאנו שיעור קטן, אבל לא זעיר של בוחרי המחנה הממלכתי שלפני חודשיים אמרו ״די נמוכה״, ועכשיו אומרים ״די גבוהה״.
כמובן, הצלחות מסחררות נוספות, עד כדי ניצחון במלחמה – שכאמור, כולנו צריכים לקוות לו – עשויות לחזק את מגמת ההתחזקות של נתניהו. יכול להיות שאמון יתורגם גם להצבעה. אבל שוב צריך להזכיר שכרגע אין בחירות ברקע, והשאלה מה יהיה הנושא שיכריע כיצד יצביעו הישראלים בעוד חצי שנה, או שנה וחצי, עוד לגמרי פתוחה. זו יכולה להיות הצבעה שעיקרה מתן קרדיט על הצלחות עבר, ויכולה להיות גם הצבעה ברוח צ׳רצ׳יל ובוש שעיקרה מבט על אתגרי עתיד. דבר אחד נראה כרגע די ברור: נתניהו מקבל קרדיט אישי על מהלך נועז. נתניהו מצליח לגרום לבוחרי הגוש שלו לחזור ולהאמין בו. נתניהו, בינתיים, לא גורף קולות מהאופוזיציה. גם ההצלחות בשדה המדיניות הביטחונית לא שינו את המציאות הזאת.
אולי צריך רק עוד זמן, עוד הצלחות, וגם זה יקרה. ואולי יש מעל ראשו של נתניהו תקרת מנדטים בלתי עבירה, בלי קשר לאמון שהוא זוכה לו כרגע בזכות ניהול המלחמה, בלי קשר להישגיו.
*
סקר המדד נערך בימים רביעי וחמישי, 18 ו-19ביוני. הוא כלל מספר גבוה במיוחד של משיבים, כדי לאפשר לנו לבחון תשובות גם בתוך מגזרים וקבוצות שונות – 1691 משיבים בסך הכל. סקרי המדד נערכים בקרב משתתפים הרשומים בפאנל המדד. עורך: שמואל רוזנר, אנליסט: נח סלפקוב, יועץ סטטיסטי: פרופ׳ דוד שטיינברג, תחקיר: יעל לוינובסקי, הפקה: רות אילת כהן.
מה תקראו במקלט? הנה ספר מאוד אקטואלי
