שיח החרמות נגמר!
מספיק סימן קריאה אחד, או שצריך יותר?
שיח החרמות נגמר!!!
עם שלושה סימני קריאה זה נראה קצת יותר משכנע. הקשיבו לטון הסמכותי: בני גנץ אומר ששיח החרמות נגמר. גם מתן כהנא אומר. יועז הנדל אומר ״עקרונות לא חרמות״. הסנטימנט מוכר, ההיגיון ברור: חרמות על מפלגות תקעו את המערכת הפוליטית הישראלית, ולא מאפשרים לה לצאת מהבוץ. כך קרה מתחילת סיבובי הבחירות של שנת 2018 ועד ימינו אלה. החרמות הם הבעיה. טוב שכולם מוכנים להפסיק אותם.
מי זה כולם?
כולם זה אף אחד.
קראתם נכון: אף אחד. אפילו לא גנץ עצמו, שמסביר כל הזמן שמטרתו בהסרת חרם אחד (על נתניהו) היא הטלת חרם אחר (על בן גביר). הוא מסיר את החרם ממי שהוא מגדיר ״לא קיצונים״ כדי להטיל חרם על ״הקיצונים״. וזה כמובן יפה, אבל מעורר שאלה: מיהו קיצוני, ומי קובע מיהו קיצוני. וזאת שאלה שיש עליה תשובה: כמעט כל אחד מחשיב מישהו לקיצוני, וכמעט כל אחד הוא קיצוני בעיני מישהו.
שנעשה את זה יותר ברור? כבר אמרנו, שכמעט אין בנמצא ישראלי שבאמת מוכן לוותר על כל החרמות. חיפשנו בנתונים, חפרנו, גיששנו, מיששנו. אין. קרוב לשליש מהישראלים, כולל ערבים, סבורים שצריך להחרים את עוצמה יהודית של בן גביר. כמעט שבעים אחוז מהישראלים, גם זה כולל ערבים, סבורים שצריך להחרים את בל״ד, ושיעור המבקשים להחרים את חד״ש לא רחוק מזה. כמובן, המחרימים את בן גביר והמחרימים את טיבי הם ברוב המקרים לא אותם מחרימים, אז כבר התקרבנו למאה אחוז מכלל הישראלים. חלק מכל אלה ימשיכו להשיב ב״כן״ כאשר תשאלו אותם אם הגיע הזמן להפסיק את החרמות – אבל בפועל הם ימשיכו את החרמות. על מי? כמו גנץ – על ״הקיצונים״, כלומר, על מי שהם ממש לא מסכימים עם העמדות שלהם.
הנה זה בעוד מספרים. כמעט שליש מהיהודים – חוץ מהחרדים – תומכים בהחרמה של המפלגות החרדיות. בלי חרמות? הצחקתם את מצביעי ליברמן ולפיד. 60% מהראשונים ו-50% מהשניים רוצים שיהדות התורה לא תהיה בקואליציה ״בשום מקרה״. התחושה הזאת היא כמובן הדדית. מחצית מתומכי יהדות התורה וש״ס אומרים ״בשום מקרה״ על יש עתיד ולפיד. בערך שישה מכל עשרה תומכים של הליכוד אומרים ״בשום מקרה״ על יאיר גולן. מחצית מתומכי גולן אומרים ״בשום מקרה״ על הליכוד, ואחוז גבוה יותר מהם אומרים ״בשום מקרה״ על נתניהו אישית.
תאמרו, טוב אלה המפלגות של אתם יודעים מי (הקיצונים!). מה עם מפלגות האמצע? הנה תשובה: מחצית מתומכי בנט פוסלים את רע״מ. שבעה מכל עשרה מהם פוסלים את בן גביר. התומכים של יועז הנדל – בערך מחצית מהם – לא מוכנים לשום קואליציה עם יהדות התורה. וגם לשום קואליציה עם רע״מ. חלק גדול מהם גם לא מוכנים לקואליציה עם עוצמה יהודית (ארבעה מעשרה) ולא עם גולן (שליש). מחצית מהתומכים של איזנקוט אומרים לא על סמוטריץ׳, קצת פחות ממחצית על יהדות התורה, הרבה יותר ממחצית על עוצמה יהודית. התומכים של סמוטריץ׳, שלא נשארו מהם הרבה, אומרים לא על כל הערביות (כצפוי) ומחציתם גם על גולן, וכשליש גם על לפיד.
כמה מנדטים יקבל בנט? וכמה בן גביר? בוא לחזות את תוצאות הבחירות
ואגב, לא רק מפלגות נפסלות ומוחרמות, גם הרבה מאוד דעות. הנה דוגמה: כמחצית מתומכי הימין סבורים ש״אסור שתהיה בקואליציה״ מפלגה ״שתומכת בהקמת מדינה פלשתינית״ (״אסור״ זה אומר בשום אופן. הייתה בסקר גם את האפשרות ״מעדיף שלא״). העמדה הזאת משותפת לרוב תומכי הליכוד, יהדות התורה, הציונות הדתית. היא משותפת גם לתומכים של מפלגות שעוד לא בקואליציה, כמו המילואימניקים (האם הם יהיו בקואליציה? לחצו כדי להשתתף במשחק תחזית הבחירות של המדד ונראה אם אתם יודעים). כל אלה אומרים: מי שבעד מדינה פלשתינית – פשוט פסול מלכתחילה. כלומר, שבצדק או שלא בצדק לא מעט ישראלים עדיין תומכים בה – כמובן, לא כרעיון מעשי לעכשיו אבל כן כפתח תקווה לשלום בימות המשיח – פוסלת מפלגה מהשתתפות בקואליציה.
אפשר לפרנס את הטור הזה בעוד ועוד מספרים מהסוג הזה, אבל נדמה שהשורה התחתונה ברורה. מי שזוכר את הסיפור על נמרור מפו הדב (בגרסה המוקדמת והאהובה על בני הדור שלי: נמיר), שאהב לאכול הכול… חוץ מאת המאכל שהגישו לו באותו רגע (למי שזוכרים: דבש, סירפדים, פלוטים). כך גם הישראלים: הם מוכנים לקואליציה בלי חרמות… חוץ מהחרם שמאוד חשוב להם על מי שהם ממש לא מסכימים איתו (גולדקנופף, בן גביר, גולן, עבאס).
ונכון, זאת עמדה לא עקבית. לאזרחים לא תמיד יש עמדה עקבית. הנה דוגמה מסקר שערכנו לפני כמה חודשים. 34% ממי שמגדירים את עצמם ״מרכז״ אמרו שהם ״נגד חרמות על מפלגות״ ומוכנים לשבת בקואליציה ״עם כל אחד שמסכים על קווי היסוד״. מתוך אותם אנשים – אותם אנשי מרכז שאמרו שהם מוכנים לשבת עם כל אחד – 83% אמרו שהם בעד החרמה של מפלגות שמייצגות ״ימין עמוק״. כלומר, לפחות מחצית ממי שאמרו לא לחרם, הם בכל זאת בעד חרם. וכמו שהם, ככה כמעט כולנו. נגד חרם, אלא אם ממש צריך (יש כמה ישראלים שאומרים אפילו על גנץ ״בשום פנים ואופן״).
נשאל: מה זה בעצם אומר לרצות להחרים מפלגה? ישראל היא מדינה שיש בה שיטת בחירות פרלמנטרית, ויש בה ריבוי מפלגות. אף מפלגה לא יכולה להקים קואליציה בלי להתחבר עם עוד מפלגות. כלומר – אף אחד מהאזרחים לא יכול לצפות לקואליציה רק עם מי שהוא מסכים איתם, כי אם זה היה המצב, כולם היו באותה מפלגה. ובמילים פשוטות: פשרה פוליטית היא הבסיס של השיטה הפוליטית בישראל.
נמשיך: אם פשרה היא הבסיס של השיטה שלנו, מה המשמעות של חרם? המשמעות היא שיש דברים שאפשר להתפשר עליהם, בתנאים מסוימים, כדי להקים קואליציה מתפקדת – ויש דברים שהם כל כך בתי סבירים, שאפילו במסגרת השיטה הישראלית הבוחרים לא מוכנים להתפשר עליהם.
הלאה: ראינו שאין ישראלים (אנחנו לפחות לא מצאנו כאלה, בטח יש שלושה שמתחבאים) שבאמת מוכנים לא להחרים אף אחד. זה אומר שיש לחברה הישראלית אחת משתי בעיות. או שיש כאן הרבה מאוד אנשים עם דעות לא סבירות, עד כדי כך שראוי לפסול אותם מהשתתפות בקואליציה (כל אחד יגדיר לעצמו כמובן מיהם בעלי הדעות הלא סבירות). או שיש כאן הרבה מאוד אנשים, שגם על דעות חצי סבירות, שהם פשוט לא הדעות שלהם, הם מכריזים שהם לא סבירות. כלומר, או שרובנו שכחנו איך להיות בערך סבירים, או שרובנו שכחנו איך להתפשר עם דעות אחרות, שונות משלנו.
איך יופי וכיעור משפיעים על העמדות, ההתנהגויות, הציפיות והיחסים שלנו
