fbpx
פוליטיקה, חברה, תרבות וזהות בישראל

כמה רחוק אתם מוכנים ללכת כדי למנוע חוק השתמטות?

 

הנה דילמה שמטרידה לא מעט ישראלים בשבועות האחרונים, פטריוטים, אמיצים, מחויבים. כמה רחוק יש ללכת כדי למנוע העברת ״חוק גיוס״, שהוא בעצם חוק השתמטות. כמה רחוק יש ללכת כדי לאותת לכנסת, שהעברת חוק שלמעשה יפטור את רוב החרדים מגיוס, ויבטל את הסנקציות הכלכליות על מי שפטרו את עצמם מחובת הגיוס, תוביל למשבר חסר תקדים, אפילו מסוכן.

הדילמה פשוטה להצגה.

מצד אחד – ישראל במלחמה. זה לא הזמן למשברים נוספים, זה לא הזמן לקרע חמור, זה לא הזמן לאזהרות מפני אפשרות שחוק גיוס יוביל לשחיקה מיידית, אולי אפילו צניחה מיידית, בנכונות להתייצב. ישראל חוותה מהלך כזה, שהיה טראומטי וקשה, לפני המלחמה, כאשר ישראלים החרדים מפני מהפכה משטרית החלו להשמיע איומים, ולעיתים אף לממש אותם, הנוגעים לנכונות שלהם לשרת את המדינה, ולהתייצב לקריאה של צה״ל. אפשר לגנות את המהלך הזה או לחשוב שהיה נחוץ, אבל כך או כך צריך לומר ביושר: האיומים היו אפקטיביים. היה להם חלק בבלימת המרוץ הקואליציוני לחקיקה של שינויים מרחיקי לכת במבנה המשטרי של ישראל. כך שלמדנו מהם שני דברים. הראשון – הם מרסקים את החברה הישראלית. השני – הם יכולים לעצור מהלכים של הממשלה והכנסת.

מצד שני – הגיעו מים עד נפש. החברה הישראלית מונה כל יום את הרוגיה ופצועיה. אנשי מילואים בני שלושים וארבעים ואפילו חמישים, מתייצבים לשירות של שבועות ושל חודשים, פעם ועוד פעם ועוד פעם. וכל זה לא מזיז את החברה החרדית – או לפחות את מנהיגיה – וכל זה לא מזעזע את הקואליציה בכנסת ישראל – או לפחות את מי שמכתיבים לה מדיניות. אלה מתגייסים, מסתכנים, מקריבים. אלה ממשיכים בשגרת שימור המחנה הפוליטי. החגים נגמרו, חודש אוקטובר מתקרב לסופו, וראש הממשלה – כך לפי כל הסימנים והפרסומים – מחפש דרך לאפשר העברת חוק שמשמעותו ברורה. חרדים לא יגויסו, וגם לא ישלמו מחיר אישי על כך שלא יגויסו. כלומר – בלי גיוס, ובלי סנקציות.

אז הנה הדילמה: האם להשלים עם מצב בלתי נסבל – או לנקוט במהלכים שיש בהם שוב סכנת ריסוק? כמובן, יהיו לא מעט שיציעו כל מיני דרכים אחרות למניעת העברת החוק. אפשר לנסות לשכנע, ללחוץ, לאיים בהסרת תמיכה פוליטית, להחרים, להפגין. ראוי לומר כאן שעד עכשיו, לא נראה שהדרכים הללו מובילות לתוצאה הרצויה. הקואליציה ממשיכה לחפש דרכים לחוקק, בידיעה שהציבור מתנגד לחקיקה, ומתוך הנחה שאחרי שהחקיקה תעבור תהיה סערה שתחלוף, כי יש דברים חשובים יותר – כמו מלחמה לנהל. בצלאל סמוטריץ׳, שרואה את המפלגה שלו צונחת בסקרים, בין השאר בגלל הסיפור הזה, מן הסתם עושה את החישוב הבא: נספוג עכשיו, נעביר את החוק, נשמור על הקואליציה לעוד שנתיים, ועד אז הבוחרים ישכחו, עד אז נוכל להציע להם סיבות מחודשות לחזור אלינו ולהצביע לנו. נתניהו אפילו לא נזקק לחישוב כזה. המפלגה שלו עולה בסקרים. הציבור שלו אולי מתנגד לפטור גורף מגיוס, אבל לא מתעלף מהאפשרות שיעבור חוק, שמן הסתם גם ייעטף בכל מיני שקרים על ״תחילת תהליך״, על ״גיוס מי שלא לומדים״, על ״אי אפשר בכוח״, ועוד כהנה וכהנה, כיד הדמיון הטובה של מחוללי הספינים.

זה הזמן לצפות בסדרת הסרטונים של המדד: האתגר החרדי, על כל היבטיו

 

פרטי החקיקה חשובים, אבל לא מאוד חשובים. השאלה אם תהיה הסכמה על גיוס 3000 השנה ועוד 3000 בשנה הבאה, או שזה יהיה 3000 בשנה הבאה ועוד 4000 בשנה שאחרי, לא חשובה. כי עד כה, צה״ל שלח כמה אלפי צווים ולא הצליח לחייל אפילו אלף חרדים מעבר למה שהוא מחייל בדרך כלל. כך שכל הבטחה לגיוס עתידי, להתקדמות הדרגתית, לתהליך, היא הבטחה על הקרח – בעיקר במקרה שבמקביל ל״תהליך״ יבוטלו הסנקציות על המשתמטים. וזה העניין שלשמו הכנסת נערכת, זה העניין העיקרי שעליו נלחמים שליחי הציבור החרדי: לבטל את הסנקציות. הגיוס לא מאיים עליהם, כי בלי סנקציות, הם פשוט לא יבואו.

וכמובן, אין שום ודאות שעם סנקציות הם כן יבואו. למעשה, אפשר להבטיח במידה גבוהה של ודאות, שגם אם הסנקציות יישארו על כנן, בטווח הקצר החרדים לא יתגייסו. כלומר, גם מי שמתנגדים בחריפות להעברת חוק פטור צריכים להודות במידה של יושר שאת בעיית עומס השירות, עומס המילואים – זה הדבר שכל כך מקשה להשלים עם המצב שנוצר – אי אפשר לפתור בטווח המיידי. ויהיו מן הסתם מי שיאמרו: אם כך, על מה אנחנו נלחמים עכשיו, על ״ללמד אותם לקח״? על ״להעניש אותם״? אם מניעת החוק לא תייצר פתרון לעומס השירות, אז לא מדובר במלחמה מעשית אלא במלחמה עקרונית, ועכשיו לא הזמן הנכון למלחמות עקרוניות, יותר חשוב לשמור על יציבות שלטונית ומיקוד במטרה העיקרית, ניצחון במלחמה.

יהיו שיאמרו כך. ועל מה שיאמרו אפשר להשיב כך: כדי שיתחיל תהליך כלשהו של שינוי, צריך להניע אותו. עכשיו נוצרה שעת כושר להניע אותו. עכשיו הגיעו מים עד נפש ויש דחף גדול להניע אותו. אם נדחה – אם שוב נדחה – אם שוב נבחר בפתרון קצר טווח למצוקה קואליציונית על חשבון ניסיון להניע פתרון ארוך טווח למצוקה לאומית – ייתכן שלא תחזור הזדמנות כזאת. ועוד אפשר להשיב להם כך: נדמה לכם שבלי חוק יש סיכון לקואליציה ועם חוק אין סיכון לשום דבר. זו טעות. עם חוק יש סיכון לחזרת התהליכים החברתיים שריסקו את החברה הישראלית.

נכון, יהיו פטריוטים שיאמרו שלא משנה מה הכנסת עושה, הם יתייצבו, ישרתו, יקריבו, ינשכו את השפתיים ויעשו מה שצריך לעשות בעת מלחמה. אבל יהיו גם פטריוטים אחרים – כן, פטריוטים! – שיאמרו שנעשה מעשה שאינם יכולים להשלים איתו. הפטריוטים האלה יאמרו, ובמידה רבה של צדק, שכנסת שמעבירה חוק שפוטר אוכלוסייה מגיוס ופוטר אותה מסנקציות על הסירוב להתגייס, היא כנסת שאיבדה את המנדט המוסרי שלה לתבוע מאחרים להתייצב. אולי לא את המנדט החוקי – למרות שגם זה בוודאי יעמוד למבחנים משפטיים כאלה ואחרים – אבל בהחלט את המנדט המוסרי. ויהיו פטריוטים שיאמרו עד כאן. אם זה המצב, גם אנחנו לא מוכנים לבוא. או לא מוכנים לבוא ליותר מארבעים יום בשנה. או לא מוכנים לבוא לתפקידים שאינם תפקידים שיש להם נגיעה ישירה להצלת חיים. או לא מוכנים להתנדב למה שמעבר לחובה הפורמלית שלנו.

כמה כאלה יהיו? חזרנו לדילמה שהוצגה בראשית הדברים. הרבה מאוד ישראלים יתחבטו בה, ואיזו הכרעה יקבלו אין דרך בטוחה לחזות. אולי הממשלה צודקת בהערכתה השאננה שאפשר להעביר חוק פטור ולא לשלם מחיר כבד. אולי הממשלה צודקת בחתירתה לסיכום מהיר של התהליך, כך שאפשר יהיה לשנות את נושא הדיון ולקוות שהנושא הזה – המרגיז, המקומם – יישכח במהרה. ואולי הממשלה טועה. אולי היא מתקדמת, כפי שעשתה בעבר, בנתיב שיוביל את החברה הישראלית לעוד רגע של ריסוק. איך אפשר למנוע אותו? כאן טמונה האירוניה: דרך אחת לעצור אותו היא להציב איום ברור, מפורש, כבר עכשיו: אם החוק יעבור, לא נוכל להשלים איתו ולהמשיך כרגיל. אבל עצם הצבת האיום כבר מהדהדת את מה שהיה כאן לפני שנה וחצי. עצם הצבת האיום הוא הדבר שכל כך הרבה ישראלים לא רוצים להגיע אליו.

כאמור, דילמה קשה. כי ייתכן שהבחירה האמיתית שעומדת על הפרק היא האם להציב איום מפורש או להשלים עם הפטור. וכל אחד ואחת על פי דרכם, שיקוליהם ומצפונם.

 

, , , , , ,