טור זה פורסם לראשונה ב-N12
משה שרת הקים ועדה. או לפחות התכוון להקים. השנה: 1954. הנושא: גיוס בני הישיבות. גם משה דיין הקים ועדה. השנה: 1968. הנושא: גיוס בני הישיבות. מאז היו עוד כמה ועדות, חיצוניות, פרלמנטריות, מקצועיות, ציבוריות. ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, שיושבת כעת בניסיון נוסף להסדיר את סוגיית גיוס בני הישיבות, היא אחת בשרשרת ארוכה. נכון – הדרדרנו ממשה דיין לבועז ביסמוט. אבל מעבר לזה אין שינוי גדול. דיין אישר ״בעקימת אף״ את המשך הפטור. למה? כי לא רצה לטלטל את המערכת ״שנה לפני הבחירות״.
לגנותו של דיין ייאמר: הוא לא ראה את הנולד. ב-1968 עוד אפשר היה לחולל שינוי. הציבור החרדי היה קטן. למדינה עוד הייתה יכולת לקבוע כללים חדשים שייאלץ לעמוד בהם. לזכותו של דיין ייאמר: הוא לא הסתיר את האמת. מצד אחד – עקימת אף. מצד שני – בחירות קרובות. הפוליטיקה ניצחה את המדיניות הנכונה. שיקולים אלקטורליים גברו על השיקולים הענייניים.
ביסמוט לא יאמר את האמת. הוא לא יאמר: אני מציע הסדר בעקימת אף, הסדר מפוקפק וחסר סיכוי, כי הבחירות בפתח, וכי יש צורך לשמור על הגוש הפוליטי. רוב הפוליטיקאים, בשיעור לא מבוטל של מקרים, לא אומרים את האמת. בדרך כלל – הציבור יודע מתי כן ומתי לא. הנה דוגמה: לפני כמה חודשים, כשהתקבלה תוכנית טראמפ לעזה, נציגי הממשלה התחייבו שבמצב החדש חמאס לא יהיה יותר חלק מהשלטון בעזה. הציבור ידע שהם לא אומרים את האמת. שאלנו: נו, חמאס יישאר בעזה או לא יישאר בעזה? רוב גדול של הציבור השיב: יישאר, או באופן מלא, או באופן חלקי, או באופן גלוי, או באופן סמוי (רק 16% מהישראלים אמרו שלחמאס לא יהיה שום חלק בשלטון). כלומר, משחק התפקידים ברור: הממשלה צריכה לומר שחמאס ייעלם, כי זה מה שהתחייבה לממש במסגרת מטרות המלחמה. הציבור מבין שהחיים מסובכים, ושלא כל מה שהפוליטיקאים אומרים שקורה באמת קורה. לפעמים צריך להעמיד פנים.
בשאלת עזה, האינטרס של המנהיגים לשחק עם האמת ברור: הם לא רוצים לומר ״נכשלנו בהשגת המטרה״. הם רוצים לומר ״הצלחנו״, ולקוות שהציבור יקנה את הסחורה הזאת. בשאלת גיוס בני הישיבות האינטרס עוד יותר מורכב: שמירה על הקואליציה מחייבת העברת חוק פטור חדש. העברת חוק פטור חדש מחייבת את תמיכת כל מפלגות הקואליציה. תמיכת מפלגות הקואליציה מותנית בכך שראשי המפלגות ישתכנעו שאפשר להעביר את חוק בלי לשלם מחיר פוליטי יקר בבחירות הלא רחוקות. כלומר – כדי שהחוק יעבור, המפלגות מוכרחות לשכנע את המצביעים שלהן שהחוק ראוי למאכל אדם (אתם בעד או נגד חוק הפטור/גיוס של הקואליציה? בואו להשיב לסקר המדד).
יש כאן אתגר, כי לא מעט מבוחרי הקואליציה, כולל תומכים של הליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית, פה ושם אפילו בוחרים של ש״ס, תומכים עקרונית בגיוס רוב או כל הצעירים החרדים. סקר חדש שערכנו לפני שבועיים (בהזמנת ״ישראל חופשית״) מצא ש-52% ממצביעי הקואליציה הנוכחית, לא כולל החרדים עצמם, תומכים ב״חיוב מרבית הצעירים החרדים להתגייס לצה״ל״. סקר קודם (בהזמנת ״המכון למדיניות העם היהודי״) מעלה שקרוב למחצית מתומכי הקואליציה הלא חרדים תומכים אפילו בסנקציות על משתמטים. איך מתמודדים עם התמיכה הזאת, ומעבירים חוק שסיכוייו להביא לגיוס חרדים מפוקפקים במקרה הטוב ובלתי קיימים במקרה הסביר?
מה הנושא הכי חשוב שיקבע למי תצביעו בבחירות? בוא/י להשיב לסקר חדש של המדד
לפוליטיקאי יש שתי אפשרויות.
הוא יכול לעשות כמעשה משה דיין, ולומר את האמת: אין לנו ברירה. המציאות הפוליטית מחייבת אותנו לעקם את האף ולחוקק. מה ההצדקה לעשות דבר כזה? הצורך לשמור על הקואליציה שתעשה דברים גדולים וחשובים בעניינים אחרים. רוב גדול מאוד של תומכי הקואליציה אומרים שהבחירות צריכות להתקיים ״במועד הקבוע בחוק״. הם לא רוצים שהבחירות יוקדמו. כך שאפשר לומר להם דבר פשוט: אתם רוצים גיוס של רוב החרדים, ואתם רוצים בחירות במועד. אין לכם ברירה אלא לתמוך במה שאתם רוצים יותר – ולקוות שרובם רוצים יותר בהמשך כהונת הקואליציה מאשר בעימות עם החרדים שיוביל לבחירות.
האפשרות השנייה היא לעשות כמעשה ביסמוט. או כמעשה בצלאל סמוטריץ׳. לא לומר ״חוק בעייתי, אבל אין ברירה״ – אלא לומר ״חוק מצויין, בדיוק מה שרצינו״. בנימין נתניהו אמר שבעזרת החוק החדש ״נגייס רבבות חרדים״. מפלגת הציונות הדתית השיקה קמפיין (בלי להזדהות) שמנסה לשכנע את בוחריה שחוק הפטור הוא פתח ל”שינוי היסטורי”. מה נעשה עם החוק? ״נציג את זה כהישג״, דברי סמוטריץ׳. נמכור לתומכים שלנו אשליה, ונעזור להם להאמין בה.
הפסיכולוגיה של תומכי הקואליציה – שהיא פסיכולוגיה של כל בני האדם – תשחק תפקיד חשוב בקרב על החוק, אם יהיה כזה. מה בני אדם רוצים? הם רוצים לחיות בשקט עם מצפונם. מה אינם רוצים? הם לא רוצים להיות במצב של סתירה פנימית, של דיסוננס קוגניטיבי. מכאן – שלתומכי הקואליציה יש בעצם שתי אפשרויות, אחת לא כל כך נוחה ואחת הרבה יותר נוחה. האפשרות הלא כל כך נוחה היא לומר לעצמם: כן, אנחנו (כמו משה דיין) קצת ציניקנים. החלטנו למכור את העקרון שאנחנו תומכים בו – גיוס חרדים – לטובת הקואליציה שאנחנו תומכים בה. האפשרות היותר נוחה היא להאמין בסיפור הפיות שמוכרים להם הביסמוטים על חוק היסטורי ושינוי היסטורי.
להאמין – וגם לא להאמין. שימו לב לנתונים הבאים:
רוב תומכי הקואליציה לא חושבים שבעוד שנה עוד שנתיים יהיו בצה״ל עשרות אלפי מגוייסים חרדים. כלומר, הם לא חושבים שאנחנו בפתחו של שינוי היסטורי.
רוב תומכי הקואליציה תומכים בהצעת החוק של ביסמוט להסדרת הפטור והגיוס של בחורי הישיבות. זה רוב קטן יחסית. רבים מבוחרים הליכוד והציונות הדתית מסתייגים מהחוק.
רוב תומכי הקואליציה (שתומכים בחוק) אומרים שהם תומכים בו כי ״הוא פשרה ראויה שתביא לגיוס של מי שאפשר״.
מה כמעט אף אחד מתומכי הקואליציה לא אומר? את האמת! שהם תומכים בחוק ״כי הוא יאפשר את שימור הקואליציה וזה יותר חשוב”. רק 9% מתומכי הליכוד מודים בזה. רק 2% מתומכי הציונות הדתית מודים בזה.
תשאלו: ואיך אתה יודע שזאת האמת? אשיב: אני לא באמת יודע, אבל יש לי סיבות טובות לחשוד, על סמך כל השאלות שאנחנו שואלים את הציבור. שימו לב: תומכי הקואליציה בעד גיוס חרדים. הם גם בעד שמירה על הקואליציה. הם גם לא מאמינים שבקרוב יתגייסו המוני חרדים. אז איזו סיבה יכולה להם לתמוך בחוק? החוק לא יעשה דבר אחד שהם רוצים – הוא כנראה לא יגייס המוני חרדים. החוק כן יעשה דבר אחר שהם רוצים – הוא כנראה כן יחזיק את הקואליציה. המסקנה הסבירה יותר היא, שתומכי הקואליציה תומכים בחוק בגלל הסיבה השנייה (מה שהחוק כן יצליח לעשות) ולא בגלל הסיבה הראשונה (מה שהחוק לא יצליח לעשות).
נו, אז למה הם בכל זאת אומרים שהתמיכה שלהם נובעת מהאמונה שהחוק הוא ״פשרה ראויה שתביא לגיוס מי שאפשר״? לזה יש תשובה פשוטה: יותר נעים לחיות בלי להרגיש ציניקן. יותר נעים לחיות בלי להתמודד עם סתירה פנימית. ולא – זאת לא אמירה בגנותם של תומכי הקואליציה. כך כולנו. ביסמוט, נתניהו, סמוטריץ׳, מבינים את זה. לכן לא פתחו בקמפיין ״החוק לא יגייס חרדים, אבל יותר חשוב לשמור על הקואליציה״ – אלא בקמפיין ״החוק היסטורי (וגם ישמור על הקואליציה)״. זה שהפוליטיקאים לא אומרים לנו את האמת, זה כמעט טבעי. זה שבנסיבות מסוימות גם לנו נוח לשקר לעצמנו – זה מה שנותן לפוליטיקאים סיכוי למכור לנו מגרש לבנייה, עשרה קילומטר מערבה מאשדוד.
התיאוריה של המלחמה: ספר חדש, ספר רלבנטי
