בשבוע שבו ידברו לא מעט על גיוס בני הישיבות החרדים, תעלה מאליה לדיון גם שאלת גיוס הערבים. שאלה חשובה, עקרונית, שבנסיבות הנוכחיות משמשת בעיקר כטיעון לעומתי בגנות המתעקשים על שירות חרדים: אם אתם בעד שוויון בנטל – למה רק לחרדים? אם אתם בעד סנקציות – למה רק על החרדים?
אלה שאלות ראויות שיש לחשוד בעיתוי שלהן, ולא פחות מזה במקור שלהן. קשה להאמין שכל מי שצועקים לפתע ״מה עם הערבים?״ באמת מבקשים לקרוא לערבים לשירות, לצייד אותם בנשק, להלביש אותם במדים, ולשלוח אותם לשמור במוצבים על גבול הצפון. קל יותר להאמין שאם הערבים היו נענים לקריאתם, ומודיעים שהם נכונים להתגייס, אותם אלה שצועקים עכשיו ״מה עם הערבים״ היו גם הראשונים לזעוק ״אל תתנו להם רובים!״
ובמילים אחרות: כמעט כל מי ששואלים עכשיו ״מה עם הערבים?״ מתכוונים לומר ״עזבו את החרדים״. מיעוטם אומרים זאת משום שההסדר שפוטר חרדים משירות נכון למדינת ישראל מסיבה כלשהי. רובם אומרים זאת משום שההסדר שפוטר חרדים משירות נכון לקואליציה מסיבה כלשהי (והם יאמרו כמובן שמה שנכון לקואליציה הוא גם מה שנכון למדינת ישראל – משום שהקואליציה המכהנת היא הטובה ביותר למדינת ישראל).
אבל אחרי שאמרנו את הדבר המובן מאליו הזה – הקריאה הנחרצת למצב של ״דין חרדים כדין ערבים״ היא קלף רטורי משומש בשירות הקואליציה נגד גיוס חרדים – ראוי בכל זאת להשיב על השאלה המהותית. וזו שאלה לא קלה, שיש לה כמה היבטים.
היבט ראשון: דין חרדים אינו כדין ערבים, גם אם יש להם פטור משירות. מי שרוצים באמת דין חרדים כדין ערבים, יבטלו במטותא את הסדר תורתו אומנותו, ויפטרו את הצעירים החרדים משירות כפי שהיום פוטרים את הערבים. כלומר: הצעיר החרדי בן ה-18 יכול ללכת לדרכו. הוא יכול ללמוד, לעבוד, לנסוע לחו״ל, לכייף על שפת הים. שיעשה מה שהוא רוצה. אבל מלגת לימודים בישיבה על חשבון משלם המיסים – זה לא. יש תומכים להצעה כזאת, כמו חיים רמון. הוא מניח, שאם יתנו לצעיר החרדי ללכת לדרכו, התוצאה תהיה טובה לישראל: או שהחרדים יתגייסו, כי זאת תהיה ברירת המחדל הנוחה. או שילכו ללמוד ולרכוש מקצוע, וכך לפחות יתרמו לכלכלת המדינה, מה שאינם עושים כאשר הם נדרשים לשבת בישיבות וללמוד כדי לחמוק מגיוס.
מי מתנגד להצעה שדין חרדים יהיה כדין ערבים? המתנגדים העיקריים הם החרדים עצמם, או לפחות רבניהם ונציגיהם בכנסת. הם לא רוצים השוואת תנאים לאלה של הערבים – קרי, פטור משירות, ושחרור כללי. הם רוצים את מה שהיה להם – קרי, פטור משירות, חיוב ללמוד בישיבה, סבסוד של המדינה. הם רוצים, כמו שראם עמינח אמר לנו בסרטון על שאלת גיוס החרדים, שהמדינה תהיה המשטרה הצבאית שמאלצת את הצעירים שלהם ללמוד בישיבות. כך שמבחינתם, כל הדיון המשווה חרדים לערבים בעייתי מאוד, ולא במקרה את הדיון הזה לא יוזמים החרדים – אלא המגינים מטעם עצמם על החרדים (שהם למעשה מגיני קואליציה, בדרך כלל תומכי ליכוד או עוצמה יהודית או הציונות הדתית, שלא בדיוק מבינים את מורכבות הנושא שהם מדברים עליו).
היבט שני: התועלת המשנית המצופה. כאשר מביטים בחרדים ובערבים מגלים דבר משונה. למרות שהחרדים שייכים לרוב היהודי, בהקשרים רבים הם המיעוט הנבדל האמיתי הרבה יותר מהערבים. זה בולט בלימודים – החרדים ממעטים ללמוד נושאים שיסייעו להם להשתלב בחברה יצרנית מודרנית, הערבים לא. זה בולט בהתאם גם בשוק העבודה – החרדים פיתחו מודל של חברה לא עובדת, הערבים לעומתם יוצאים לעבוד. חפשו בבית החולים הקרוב למגוריכם, ולא תתקשו למצוא רופאים ערבים. חפשו בבית החולים הקרוב למגוריכם ותתקשו מאוד למצוא רופאים חרדים.
ממילא, כל בחינה רצינית של שאלת הגיוס צריכה להתייחס באופן כלשהו גם לשאלות אחרות על יחסי מיעוט ורוב, השתלבות והתבדלות. גיוס החרדים נעשה אירוע של חירום משום שצה״ל צריך כוח אדם, בדחיפות, ובכמות גדולה. גיוס החרדים צריך היה להיות על סדר היום גם בגלל דברים שאינם חירום, כמו הצורך הקריטי של ישראל להאיץ את ההשתלבות של החרדים, שהם סקטור הולך וגדל, בשוק העבודה היצרני (אם לא יצא לכם, הציצו בסרטונים על החרדים והכלכלה הישראלית עם ד״ר מיכאל שראל). במובן זה, החרדים הם אתגר – או ״בעיה״ אם תרצו לקרוא לזה כך – גדול יותר מהערבים (בנושאים רבים אחרים הערבים הם כמובן האתגר הגדול יותר).
היבט שלישי: העניין עצמו – שאלת הגיוס. מסובך ככל שיהיה, גיוס הערבים אכן צריך להיות על הפרק. יותר מזה: הטענה המשפטית שהביאה את בית המשפט לקבוע שגיוס החרדים מתחייב תקפה במידה רבה גם ביחס לגיוס עתידי של המיעוט הערבי. הפרופ׳ למשפטים ליאב אורגד, שכתב כבר לפני שנים רבות מאמר עקרוני מקיף על שאלת גיוס הערבים, ניסח זאת בחדות ביולי לפני שנה: ״פסק-דינו של בג״ץ בעניין גיוס תלמידי הישיבות הניח תשתית משפטית לקביעה כי הסדר אי-אכיפת חובת הגיוס על ערבים-מוסלמים (וקבוצות נוספות) אינו חוקי״.
בואו לצפות ב-12 הסרטונים של המדד על ישראל והאתגר החרדי
גיוס ערבים אינו על הפרק כעת משלוש סיבות. הראשונה – אין פסק דין שמחייב אותו, כפי שיש פסק דין שמחייב שירות חרדים. השנייה – אין מצב חירום שהוא יכול לסייע בהתייחסות אליו. אם חרדים יגוייסו, הם יוכלו במהרה לשמש כלוחמים ולהקל מהעומס על גדודי הסדיר והמילואים. אם ערבים יגוייסו, זה יהיה תהליך שמשכו וההסדרים הכרוכים בו לא יביאו להקלה משמעותית בטווח הקצר על כוחות צה״ל (בהנחה שיש רק מעט מצדדים במשלוח מיידי של גדודי מגוייסים מאום אל פאחם לתמרון בחן יונס, או לסיורים בצומת תפוח). הסיבה השלישית היא שהרוב היהודי הישראלי רואה בחרדים קבוצה שנכנסת לתוך המסגרת הרחבה של המעשה היהודי-ציוני. הוא לא חושד בה כפי שהוא חושד בערבים, הוא לא רואה בה אלמנט שיש בו פוטנציאל של סכנה כפי שהוא נוהג ביחס לערבים, הוא לא מדיר אותה מהשתתפות בשיח הציבורי כפי שהוא מדיר את הערבים. החרדים רוצים להיות נבדלים – הרוב היהודי בכל זאת מחבק אותם. יש לו ציפיות מהם. יש לו תחושת שותפות איתם.
אבל יבוא יום וישראל תידרש גם לדיון על גיוס ערבים, כי ככל שמדובר בחוק קשה מאוד לנמק מדוע תביעה מכלל האזרחים להתגייס אינה מיושמת על המיעוט הערבי. כמו במקרה של החרדים, בית המשפט יקבע מתישהו שנדרשת חקיקה שתסדיר את הסוגייה הזאת באופן שעולה בקנה אחד עם חוקי היסוד ועם שאר כללי המשפט. הנה שוב אורגד: ״חקיקה מסדירה נדרשת בשל המצב המשפטי המורכב. לכאורה, החוק מחיל חובת שירות ביטחון על ערבים בישראל וכל שנדרש הוא אכיפה. ואולם קשה להתעלם מהמנהג הנמשך מאז קום המדינה, לפיו לא מגייסים ערבים. תפיסת היסוד שהשתרשה היא כי הערבים בישראל פטורים מגיוס או לפחות לא נקראים לשירות על-בסיס ׳הסכמה שבשתיקה׳. כך נתפס הדבר בתודעה הלאומית. כיוון שכך, אכיפת חובת גיוס על המיעוט הערבי על בסיס חוק שלא נאכף קרוב לשמונים שנה יש בה משום חוסר הגינות״.
ואל תאמרו: כך זה גם עם החרדים. כי זה לא נכון. עד ההסדר בממשלת מנחם בגין הראשונה, רוב החרדים התגייסו. וגם אחרי ההסדר בממשלת בגין הראשונה נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לקבוע מחדש כללים, מכסות והסכמות בשאלת גיוס בני הישיבות. ובמילים אחרות: ביחס לערבים הייתה הסכמה ״מאז קום המדינה״ – ביחס לחרדים לא הייתה מעולם הסכמה כזאת. כך שאפשר ורצוי לשאול מתי וכיצד יגויסו גם הערבים, אבל ראוי לעשות זאת ברצינות כמי שמנסים להתמודד עם אתגר משמעותי, ולא בחוסר רצינות של מי שבסך הכל מחפשים תירוץ לא לגייס את החרדים.
שיבה באוקטובר: ספר חדש של עדי שורץ ועינת וילף, על מה שמונע פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני
