לישראל אין סיבה לקחת קרדיט על נפילת הדיקטטור בשאר אסד. אין לה סיבה ליצור את הרושם שמה שקרה הוא ״תוצאה ישירה של המכות שהנחתנו על איראן ועל חיזבאללה״, כאילו זו הייתה התוכנית הישראלית. ישראל לא יזמה את המהלך להפלתו של אסד, לא תמכה במהלך להפלתו, גם לא הביעה עניין מיוחד בהפלתו. למעשה, אם היה ניתן בידי מנהיגי ישראל כפתור הפעלה, שלחיצה עליו תפיל את אסד והימנעות מלחיצה עליו תותיר אותו על מקומו, מותר בהחלט לחשוד שלא היו לוחצים עליו. רק לפני שבוע או עשרה ימים כנראה שלא היו לוחצים עליו. וזו לא טענה נגדם, זה ציון של מה שנראה סביר שהיה קורה. הם כנראה לא היו לוחצים על הכפתור הזה, כי על השאלה האם טוב יותר לישראל אסד או לא-אסד אין שום בטחון שטוב יותר לישראל לא-אסד. לכן, כל החגיגות הן חגיגות בדיעבד על מה שלישראל לא היה בו חלק ולא הייתה עליו שליטה. נקלענו למסיבה, והחלטנו לשתות קצת מהיין. מחלקים חינם, וזה עושה מצברוח טוב בזמנים קשים.
ונכון, התפנית בסוריה באה, בין השאר, בגלל תהליכים אחרים שקרו במרחב. המכות שישראל הנחיתה על חיזבאללה בלי ספק תרמו לו. אבל תרמה לו גם העובדה שרוסיה עסוקה מדי באוקראינה, וזה לא קשור לישראל. ותרמה לו העובדה שדונלד טראמפ נבחר לנשיא ארה״ב, מה שמחייב את איראן בזהירות מסוימת, וגם זה לא קשור לישראל. ותרמה לו גם אלילת המזל, שתמיד משחקת תפקיד במתקפות פתע מהסוג שראינו בסוריה. הפעם המזל היה עם המורדים, התנופה הייתה של המורדים, והצבא הסורי התמוטט במהירות. העובדה שאף אחד לא צפה את הקריסה הזאת היא כמעט טריוויאלית: זה לא היה צפוי. שום דבר שקרה בסוריה בשנים האחרונות לא העיד על האפשרות שדבר כזה יקרה בעוצמה ובמהירות כזאת.
אם ישראל רוצה לחגוג, לצורכי פוליטיקה פנימית, או הרתעה חיצונית, או סתם הרגשה טובה – שתחגוג. ובלבד שלא תתחיל להאמין בחגיגות של עצמה. האם איראן ספגה עוד מכה? בהחלט. האם זו סיבה למסיבה? כאן התשובה מסתבכת. כן, אם זה יוביל את איראן לבחינה מחדש של התנהלותה המופקרת במרחב. לא, אם זה יוביל אותה להחלטה לפרוץ ליכולת גרעינית. אויב מובס הוא אויב שאפשר לחגוג את הניצחון עליו. אויב מוכה הוא אויב מסוכן. רוצים הוכחה? ישראל של אחרי 7 באוקטובר היא הוכחה. היא הוכתה קשה, אך כמובן לא הובסה. והתגובה שלה עדיין מהדהדת ברחבי המזרח התיכון. גם איראן המוכה, אחרי עזה, לבנון וסוריה, עלולה להרגיש שהיא צריכה לנסח תגובה מהדהדת. אם זה יקרה, שאלת לכתו של אסד תהיה רק סעיף משני בהתפתחות מרעישה הרבה יותר.
בואו לקרוא פרק ולרכוש: על אסטרטגיית על. ספר חדש על ניצחון במדיניות ומלחמה
ובכל מקרה, השאלה אם איראן הוכתה, אם הציר האיראני נחלש, אינה השאלה היחידה שקובעת אם כן או לא צריך לחגוג את מה שמתחולל בסוריה. לצידה עומדת שאלת היום שאחרי בסוריה. אפשרות אחת: מדינה מתפקדת, מסודרת, בשליטת גורמים סונים. זו האפשרות הנוחה שנראית פחות סבירה, לפחות בטווח הקצר. אפשרות שניה: מדינה מתפקדת אבל קיצונית ועוינת מאוד. מחרחרת מדון, מחפשת מדון. זה אומר עוד מלחמה, עוד אתגר, בגבול שהיה בסך הכול שקט. אפשרות שלישית, אולי הסבירה ביותר על פי ניסיון העבר: כאוס, מלחמת כנופיות, העדר שלטון מרכזי, כניסת קבוצות קיצוניות. תסריט לוב. תסריט אפגניסטאן בתקופות מסוימות. תסריט עיראק. תסריט סומליה. תסריט לבנון. תסריט תימן. במקרה כזה, ישראל תצטרך לדאוג רק לדבר אחד, שהכאוס לא יחלחל אליה. קל לומר, לא תמיד קל לעשות. ואפשר להוסיף לתסריט הזה את האפשרות של ערעור הגבול הסורי ירדני, של כניסת כוחות מערבה מהגבול הסורי-עיראקי, ועוד שלל מתנות קטנות.
והנה עוד חצי דאגה: הטורקים התחזקו. זו לא בשורה משמחת. נכון, טורקיה איננה אויבת מרה ומסוכנת וקיצונית כמו איראן, אבל גם היא לא מדינה שלישראל יש עניין שתתחזק. השפעתה האפשרית בתוככי סוריה מקרבת גם אותה לגבול ישראל. ניסיון העבר הקרוב מלמד שלטורקים אין קושי לתמוך בקבוצות קיצוניות ואלימות, כמו חמאס בעזה. וכפי שכתבו גליה לינדנשטראוס ורמי דניאל, ״לא נראה שבטורקיה נערכת חשיבה מחדש על יחסיה עם חמאס בעקבות המלחמה – להיפך, ניכרים רק אמירות ומעשים שמראים שטורקיה תתקשה לקבל תרחיש שבו סיום המלחמה יהיה קשור בהבסה מוחלטת של חמאס״. טורקיה, כתבו, עושה זאת תוך התעלמות מעמדת ״מדינות רבות באירופה ובמזרח התיכון״. מדוע? משום שטורקיה, שלא כמו סוריה, גם בימי יציבותה הנשכחים, היא חצי אימפריה. היא מתנהלת בביטחון של חצי אימפריה, ובעצמאות של חצי אימפריה. לישראל נוח יותר עם שכנות שאינן אימפריות.
הסיכום אינו פסימי, גם אינו אופטימי. הסיכום זהיר. דבר לא מתוכנן קרה במזרח התיכון. דיקטטור רצחני נפל לפתע מכסאו. אפשר לשמוח על כך שזהו גורלם של דיקטטורים. אפשר לציין במקביל שהדיקטטור הספציפי הזה החזיק מעמד לא מעט שנים, לאחר אביו שהחזיק לא מעט שנים. אורך הקדנציה הממוצעת של קיסר רומאי היה כעשור. בשאר אסד היה קיסר סוריה למשך כמעט רבע מאה. יותר מטיבריוס. יותר מאדריאנוס. יותר ממרקוס אורליוס. ייתכן שאחריו תבוא מלחמת אזרחים ארוכה, ואז יעלה קיסר חדש, ותפתח שושלת חדשה. ייתכן שאחריו לא תהיה יותר סוריה. לישראל יש יכולת מסוימת להשפיע על התוצאה, אבל זו תהיה יכולת מוגבלת. כפי שלא עלה בידה להנדס את לבנון, או להנדס את השלטון העצמי הפלשתיני, או להנדס את עזה, היא לא תוכל להנדס את סוריה. אבל להמשיך לחגוג תוכל. צריך לקוות שתוכל.
