fbpx
פוליטיקה, חברה, תרבות וזהות בישראל

המראה המעוותת של ״ימין״ או ״שמאל״

 

לכמה מחנות מתחלקת החברה הישראלית? הסיפור הקל הוא לומר ״שניים״. למה קל? כי דיבור על שניים הוא דיבור בינארי, הוא מאפשר לחלק את העולם לשחור ולבן, לבני אור ובני חושך. כל אחד במחנה שלו, מתבצר למול מחנה שני. כך מקובל גם בעולם הנרטיבי של התקשורת: להציב שניים, ראש מול ראש, כנופייה מול כנופייה, סיעה מול סיעה. זה מייצר מתח, זה מייצר תחרות. ביבי או ציפי. המחנה הלאומי או מחנה השלום. הימין או השמאל. פרס או בגין. הרפורמה או המחאה. שני מחנות.

מה לעשות, ובמציאות נדיר למצוא שני מחנות. מה לעשות, ובמציאות יש בני אדם, שלא תמיד נוח להם להידחף למגרה סגורה, בלי אפשרות להציץ למגרה אחרת. במציאות יש לפחות שלוש מחנות: מי שבצד אחד, בלי היסוס, מי שבצד שני, בלי היסוס, וכל מי שמהסס – כלומר, מי שבאמצע. מסכים עם צד אחד בעניין אחד, ועם צד אחר בעניין אחר, ולא תמיד באופן מלא.

את הצורך בחלוקה ליותר משני מחנות אפשר להדגים די בקלות באמצעות מספרים. למעשה, אפשר להדגים שהצורך האמיתי הוא גם ביותר משלושה מחנות. הביטו בטבלה הבאה. היא מלמדת מה קורה כאשר מאלצים ישראלים (במקרה הזה: יהודים בישראל) להכניס את עצמם למגרות שהולכות ומתכנסות לשני מחנות.

מתחילים בחמש קבוצות. השמאל היהודי קטן מאוד: 5%. הימין הוא קבוצה גדולה: 40%. גדולה – אבל לא קבוצת רוב. באמצע יש שלוש קבוצות, אחת שנוטה לימין, אחת שנוטה לשמאל, ואחת שלגמרי במרכז. בנסיבות מסוימות, נניח של הרכבת קואליציה, לבוחרים שבאים מהקבוצות האלה יכולות להיות כל מיני העדפות, שלא מתיישבות עם אלה של קבוצות הקצה – הימין והשמאל. לדוגמה, אלה קבוצות שמי שמשתייכים להן מעדיפים בהרבה ממשלה מרכזית, עם נציגים מכמה קבוצות, ולא ממשלת ימין או שמאל מלא-מלא.

וכמובן, זה לא כל כך פשוט: לפעמים החלוקה הפשוטה לשני מחנות הכרחית, ומשקפת מציאות. הימין-מרכז מתחבר במקרים רבים דווקא לימין. במקרה כזה, נוצרת קבוצת רוב ימנית: 62%. אבל במקרים רבים אחרים הימין-מרכז חותר דווקא לכיוון המרכז. ניתן דוגמה: כששאלנו תומכי ימין-מתון עם מי הם מסכימים יותר אידיאולוגית מהקבוצות האחרות, הם בחרו ב״ימין״ ולא ב״מרכז״. אבל כששאלנו אותם עם מי הם רוצים ברית פוליטית, רובם העדיפו את ה״מרכז״ ולא את ה״ימין״. כלומר, בעניינים מסויימים (הסכמה אידיאולוגית) ככה, ובעניינים אחרים (ברית פוליטית) ככה (ורק נעיר כאן שכן, יש הבדל מסויים בין ״ימין-מתון״ ו״ימין-מרכז״. זה לא אותו הדבר, אבל בזה נעסוק בהזדמנות אחרת, ובכל מקרה זה משחק לטובתנו, כי הימין-מרכז ממוקם שמאלה יותר מהימין-מתון).

במילים אחרות: לפעמים הקבוצות של ימין מתון ושמאל מתון מתחברות לקבוצות הקצה, ימין ושמאל, אבל במקרים רבים אחרים הן מתחברות דווקא לקבוצת המרכז, ואז קבוצת הרוב היא לא הימין (שכולל ימין וימין-מרכז), אלא המרכז (שכולל ימין-מרכז, מרכז ושמאל-מרכז, ובסך הכל 55%).

אלא שהנטייה שלנו היא לספר סיפורים פשוטים, ולהכריח ישראלים להיכנס למגרות צפופות. ומה קורה אז? הסירו מהמשוואה את קבוצות הביניים – ימין-מרכז ושמאל-מרכז – וכבר מסתמנת חלוקה שמבשרת צרות: הימין נעשה לרוב (בציבור היהודי), ומתפתה לעיתים לנהוג כרוב שאין עליו סייגים. זה מה שקרה לקואליציית המלא-מלא. היא טעתה והניחה שמה שיש לה בכנסת מבטא חלוקה אמיתית של החברה הישראלית לרוב של ״ימין״ ומיעוט של ״מרכז״ ו״שמאל״. בעצם, היא טעתה בגלל שבבחירות נוצרת תמונה עוד יותר מעוותת, זאת שמכניסה את כולנו לאחת משתי מגירות – או ימין (68%) או שמאל (32%). כלומר, אנחנו מציירים תמונת מציאות שבמקום שתאפשר לנו להיות מי שאנחנו באמת – ורובנו לא בקבוצות הקצה – היא מאלצת אותנו להתחבר לקבוצות הקצה ולמעשה לתמוך ברעיונות שבכלל לא מתיישבים עם האמת שלנו.

הטבלה הבאה מדגימה בדיוק איך זה קורה. היא מראה לכם מה קורה לישראלים ב״מרכז״ כאשר אומרים להם ש״אין יותר מרכז״, ש״עכשיו אתם חייבים לבחור או ימין או שמאל״. מה קורה? חלק מהם הולכים לימין, וחלק קצת יותר גדול לשמאל. אלה לא המקומות שהם רוצים להיות בהם, אלה המקומות שמישהו – הפוליטיקאים, התקשורת, הסקרים – הכריחו אותם ללכת אליו.

לקחים? בטח שיש לקחים! הביטו במציאות במשקפיים שיש בהם מקום ליותר משני מחנות קצה. הביטו במציאות במשקפיים שמאפשרים גם שלושה מחנות לפחות. למה? כי זאת המציאות שיכולה לחלץ את החברה הישראלית מקרב שחלקו הגדול מיותר, שבו כל המתונים שנוטים לכיוון של פשרות ושל מרכז מובלים באף על ידי קבוצות הקצה שמתנגדות לפשרות ולמרכז. חובתם של מי שמציגים נתונים (כמונו) להבליט את העובדה הזאת. חובתם של מי שצורכים נתונים (כמוכם) לזכור את העובדה הזאת. ולא – אל תצפו מהפוליטיקאים להזכיר לכם את העובדה הזאת. בעיקר לא מאלה שמשחק הקצוות הוא בדיוק הדבר שמתאים לאינטרס האלקטורלי שלהם.

נתוני הסקר המופיעים במאמר זה נאספו במסגרת התחקיר לספרו החדש של מיכה גודמן, היום השמיני. ניתוח הנתונים: פרופ, קמיל פוקס.  

את נתוני הסקר המלאים של היום השמיני אפשר למצוא כאן

את הספר היום השמיני של מיכה גודמן אפשר למצוא כאן

 

, , , , , ,