fbpx

איזה גושים יתייצבו לבחירות הבאות?

 

בעולם הצללים המשונה שנקלענו אליו, כולם מדברים על פוליטיקה, וכולם מעמידים פנים שאינם מדברים על פוליטיקה. כלומר, מרגישים צורך להכחיש, או להתנצל. נתניהו אומר ״אוסלו״. זאת פוליטיקה. נתניהו אומר: ״זאת לא ׳פוליטיקה׳ – זאת מדיניות״. זאת פוליטיקה. גנץ אומר: ״מבטיחים את עתידנו ובזה נתמקד״. זאת פוליטיקה. כולנו יודעים: בעוד שהלוחמים עושים את שלהם, הפוליטיקאים עושים גם הם את שלהם. הלוחמים נלחמים כדי לנצח, הפוליטיקאים מחשבים את המהלכים הבאים לאחר הניצחון.

לא חמאסטן ולא פת”חסטן. אבל מה כן?

להאזין: דב מורן, מה יהיה עם ההיטק?

ותיאמר האמת: גם האזרחים עוסקים בזה. מצד אחד הם כועסים של פוליטיקאים שמדברים יותר מדי על פוליטיקה, כי זה לא הזמן לפוליטיקה. מצד שני, הטו אוזן לשיחות בבתי קפה, כנסו לבתים שמתנהלות בהם שיחות סלון, בדקו על מה מדברים צעירים אלה עם אלה. כמובן, על המלחמה, ועל המצב, ועל העצב, ועל האימה, ועל הקושי – וגם על פוליטיקה. על היום שאחרי, על מי ילך ומי יישאר. על גורלו של ראש הממשלה. על גורלה של הקואליציה. אם בסביבה שלכם אף אחד לא מדבר על זה, אתם החריגים, כי ברוב הסביבות מדברים.

יש סיבה לגנות את השיח הפוליטי, כי זה באמת לא הזמן להתעסק בתכסיסים אלקטורליים. ומצד שני, לא צריך לגמרי לגנות אותו. המלחמה – זה המכתם המפורסם של קלאוזביץ׳ – היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. כלומר, התכלית היא מדיניות. ואת המדיניות מכריעים בדרגים הפוליטיים. במובן זה, הפוליטיקה שתבוא אחרי המלחמה היא פשוט המשכה של המלחמה, באמצעים אחרים. כמו שחושבים על השאלה איך לנצח את חמאס, ומה יקרה בעזה אחרי חמאס, ומה יקרה בלבנון, ומתי התושבים יחזרו לבתיהם, חושבים גם על השאלה איזו ממשלה תקום כאן, ומה תעשה, ואיזה סדר עדיפויות תקבע, ואיך תתנהל. זה הכל חלק מאותו תהליך.

מכאן צריך לשאול, מה מצבנו הפוליטי. בסוף השבוע הסוקר החביב על הימין שלמה פילבר פרסם טקסט ארוך ברשת החברתית (אקס) ובו פרש את משנתו ביחס לשאלה הזאת. הוא כתב כך: ״קואליציית הימין מאבדת מנדטים בעיקר לעצמה בגלל התנהלות נבחריה, לא בגלל אידאולוגיה. האירוע הוא כולו פנים גוש הימין, ושם ייפתר״. קוראים רבים נחשפו למה שכתב, הסכימו, התווכחו, שמחו, כעסו. הרעיון שהציג פשוט, ובהרבה מובנים מדויק: למחנה הממלכתי כנראה לא יהיו ארבעים מנדטים בבחירות הבאות. הרבה מאוד בוחרים שנספרים עכשיו בגוש האופוזיציה הם בעצם בוחרי ימין שיושבים על הגדר. הקואליציה המכהנת כעת לא נראית להם ראויה לאמון, ומצד שני, כשיבואו הבחירות (כך פילבר מעריך), הם ישובו לימין. ״העם זז ימינה בעמדותיו המדיניות ביטחוניות״, ומכאן הוא גוזר ש״האירוע הוא כולו פנים גוש הימין״.

 כאמור, בהרבה מובנים כל מה שהוא כותב נכון. גם הסקרים שאנחנו רואים – אנחנו זה צוות אתר המדד – מלמדים על מגמה כזאת: תזוזה לעמדות ימין בנושאים מדיניים וביטחוניים (כמו אמון ברשות הפלשתינית), ולצידה הסתייגות מהקואליציה שמובילה בוחרות ובוחרים לישיבה על הגדר, או לחנייה במגרש הגדול של המחנה הממלכתי. ברור לגמרי שכאשר יקומו מפלגות חדשות בין המחנה של גנץ לבין הליכוד של נתניהו, הן ישאבו אליהן בוחרים. כמה בוחרים? זה כבר תלוי בשאלה איזו מפלגה זו תהיה, האם תהיה אחת או שיהיו יותר, מה יקרה לאישים שעומדים בראשות המפלגות הללו בין עכשיו לבין זמן של בחירות, מה יהיו תוצאות המלחמה בעיני הציבור ועוד ועוד. נפתלי בנט ויוסי כהן בראשות מפלגה, יכולים לקבל מספר משמעותי של מושבים, עד כדי ניצחון בבחירות (זה לא מוכרח להיות הכי הרבה מנדטים, זה יכול להיות מספיק מושבים כדי להציע את עצמם כראשי ממשלה, כפי שבנט כבר עשה לפני שנתיים). לגדעון סער, אם ירוץ בנפרד, יהיו פחות מושבים, אבל אולי מספיק כדי לקבוע מי המנצחים בבחירות. יועז הנדל פופולרי למדי, אבל מוטב כנראה שיחבור למישהו. יש כמובן עוד שחקנים ועוד אפשרויות.

המסקנה של פילבר מכל זה נחרצת, ולא בהכרח נכונה. הוא קובע שהגוש יכול לנצח. ולמה לא בהכרח נכונה? בגלל השימוש האנכרוניסטי במונח ״גוש״. כלומר, בגלל ההנחה – שיכולה להתממש אבל לא מוכרחה להתממש – שגם הבחירות הבאות יציבו ״גוש״ מול ״גוש״ באותו אופן שבו התקיימו גושים בשנים האחרונות, כאשר למעשה לא מדובר בגוש ימין מול גוש מרכז-שמאל אלא בגוש נתניהו מול גוש לא-נתניהו. לפי התחשיב האידיאולוגי שהוא עושה, יש יותר בוחרים שהעמדות שלהם הן עמדות שמסתדרות טוב יותר עם האידיאולוגיה של הליכוד כמפלגה ראשית ולא עם המחנה הממלכתי או עם יש עתיד, ולכן – כך ההיגיון הישן אומר – הסבירות היא שתקום עוד ממשלה בראשות הליכוד, שסביבה מרכיבי ״הגוש״ המוכרים, דתיים וחרדים.

מול ההנחה הזאת צריך להציב שתי הסתייגויות:

הראשונה – הציבור רוצה ממשלה רחבה, ממשלת אחדות, ולא ממשלת גוש. הלחץ הציבורי בהחלט יכול להוביל את ראשי המפלגות להבנה שהם מוכרחים לצאת מתחומי הגוש ולנסות לייצר מציאות פוליטית אחרת. יותר מזה: הבוחרים שחונים אצל גנץ הם בדיוק הבוחרים שמבקשים אחדות. אם יזהו שהמפלגות בגוש הימין לא נוטות לזה, יחפשו מפלגות שכן. אולי יישארו גם גנץ למרות הכל, אולי יעברו למפלגה אחרת שתהיה מפורשת בקריאה שלה להסכמות, לאחדות, לחריגה ממתכונת הגושים. שימו לב: בעוד שמי שאומרים שיצביעו ליכוד, או יש עתיד, רוצים אחדות רק ברוב קטן, מי שאומרים שיצביעו לגנץ רוצים אחדות ברוב גדול (כמעט שמונים אחוז). זה יכול להיות מרכיב משמעותי בהחלטה למי להצביע בבחירות הבאות, כאשר יבואו.

הסתייגות שנייה: תיאוריית פילבר מניח שימין הוא ימין. שבנט או כהן או סער או הנדל מחזיקים בעמדות ימין ולכן שייכים לגוש שבו גם הליכוד והציונות הדתית. לא בטוח שזה נכון. לא בטוח שימין הוא ימין. יכול להיות שהימין נעשה כל כך גדול, עד שכבר אין גוש ימין הומוגני מספיק בכדי להיות גוש, אלא בתוך הימין כבר נוצרים תת גושים, שהשותפים הטבעיים שלהם לא זהים. האם לבנט ומצביעיו יהיה נוח יותר עם הליכוד – כי הוא והם ימין – או שיהיה לו נוח יותר גם גנץ ולפיד, כי הוא והם מזהים ששאלת הימין-שמאל הרבה פחות רלבנטית משהייתה.

במידה רבה, על השאלה הזאת יתנהלו הבחירות הבאות. נתניהו רוצה לנהל אותן כמו בחירות של פעם – לדבר על ״אוסלו״ ולקוות שזה יעשה את העבודה – ואולי יתברר שהאינסטינקט הפוליטי שלו מספק את הסחורה. אבל יריביו ירצו לנהל כמו בחירות שהנושא שלהם לגמרי אחר: יעילות, משילות, מקצועיות, רצינות, אחריות, ממלכתיות. כל הדברים ש״הגוש״ לא מצטיין בהם (כפי שגם פילבר מודה: אנשי הגוש צריכים ״להיות יותר צנועים ופחות מטרילים״). אם בבחירות לא יעמדו ״גוש ימין״ מול ״גוש מרכז שמאל״ אלא ״גוש טריליות״ מול ״גוש יעילות״, או ״גוש מגזריות״ מול ״גוש ממלכתיות״, התוצאות יכולות להיות לגמרי ״ימין״ ולגמרי לא ״גוש הימין״. לפחות כרגע, זה המקום שהציבור נמצא בו. בוודאי שהוא לא זז שמאלה, בוודאי שהוא לא אימץ עמדות יותר יוניות. אבל הוא רוצה ממשלה מתפקדת ורצינית, ומזהה את השחקנים שיכולים לספק ממשלה כזאת בעיקר במפלגות שמשמאל לליכוד (יוצא דופן בולט: שניים-שלושה שרים מש״ס!).  

, , , , , , , , , , ,



14/06/2024קברניטי הספינה מכלים את זמנם בקטטות חסרות תוחלת קלמן ליבסקינד, מעריב
המגעים לאיחוד גדול בימין לקראת הבחירות אנה ברסקי, מעריב
איחוד בנט וליברמן משנה את מפת המנדטים יהודה שלזינגר, ישראל היום
הגיע הזמן לומר שלום לאו"ם יהודה בלנגה, ישראל היום
יש אחדות: אף אחד לא מעוניין בחוק ההשתמטות אבי בר אלי, הארץ
המסקנה השגויה של חיים רמון לגבי גיוס חרדים ישראל שמאי, מקור ראשון
מיכה גודמן "פסימי לגבי הטווח הקצר אבל אופטימי לגבי הרחוק" קלמן ליברמן, רשת ב
להפסיק לשחק את המשחק של חיזבאללה אייל זיסר, ישראל היום
השחרור המוצלח לא מוציא את ישראל מהבוץ יוסי ורטר, הארץ
הצלחת הכוח, מגבלות הכוח נחום ברנע, Ynet








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2024-06-14)
ממוצע המדד
המחנה הממלכתי 8 24 23.9
הליכוד 32 21 22
יש עתיד 24 15 14.2
ישראל ביתנו 6 14 11.5
ש״ס 11 10 9.9
עוצמה יהודית 6 9 9.3
יהדות התורה 7 7 7.3
עבודה 4 5 5.9
רע״מ 5 5 5.1
חדש תע״ל 5 5 4.8
הציונות הדתית 8 5 4.2
מרצ 0 0 2.2
בל״ד 0 0 0
תקווה חדשה 4 0 0

הקליקו על הטורים כדי לארגן את הנתונים לפי סדר