1.
הרמטכ״ל, הרצי הלוי, דיבר על ״הזדמנות היסטורית להרחיב את מקורות הגיוס לצה”ל״. הוא לא אמר ״חרדים״. הוא לא אמר ״בחורי ישיבה״. אבל כולם יודעים למה התכוון. כמה שבועות לפניו, גם יו״ר ועדת חוץ ובטחון, חבר הכנסת יולי אדלשטיין, דיבר על ״הזדמנות היסטורית… לשנות כמה דברים״. ביום שני תהיה לבית המשפט הזדמנות היסטורית להודיע לממשלה שנגמר: או שמעבירים חוק, או שהמימון לאברכים שלא גויסו מופסק מייד. זה כמובן לא יוסיף אפילו חייל אחד לצה״ל, אבל יטלטל את ספינת הגיוס כהוגן – גם את הממשלה. אחרי שהמימון יופסק, יהיה טעם לשבת לדבר על מימוש של הזדמנות היסטורית.
2.
צריך להודות: ההסתערות על בחורי הישיבות דווקא עכשיו מעידה על עליבות. מדינת ישראל הייתה צריכה לבטל את הסדר תורתו אומנותו כבר לפני עשרים שנה, ועשר, וחמש, ושלוש, ושנה. היא לא עשתה זאת. עכשיו חלק ממנהיגיה נאחזים באווירת החרדה שאחזה בציבור, ובצורך לספק לצה״ל כוח אדם, כדי לעשות את מה שקצת אומץ לב ציבורי היה מביא מזמן. אז כדאי בכל זאת להזכיר: החרדים קיבלו פטור מידי המדינה ונציגיה המוסמכים. הם קיבלו פטור מידינו. אנחנו אישרנו, אנחנו התמהמהנו, אנחנו גררנו רגליים, אנחנו חשבנו שיש דברים יותר חשובים. אנחנו אשמים – לא הם. אנחנו ונציגי הציבור שמינינו. חדלי האישים שמובילים את ישראל כבר חמש שנים ממשבר למשבר. האם אפשר לסמוך על אלה שינצלו ״הזדמנות היסטורית״?
3.
7 באוקטובר לימד אותנו שלצה״ל יש צורך דחוף בתוספת של כוח אדם. האם החרדים יכולים לפתור את הבעיה הזאת? תיאורטית – כן. אם כולם יעזבו את ספסלי הלימוד וילכו לטירונות אפס-ארבע, או מה שזה לא יהיה שיכשיר אותם להיות לוחמים, זה בהחלט יעזור. אבל עכשיו נהיה ריאליים: נניח שביום שני בית המשפט מבטל את הקצבאות, הממשלה נופלת, הפוליטיקאים החרדים מתמרנים כדי למצוא פתרון, הפוליטיקאים הלא חרדים מתמרנים כדי לזכות בתמיכת החרדים, אבל בלי להרגיז את הציבור בכניעה לתביעות שלהם. כל זמן שנמשך התהליך הזה, אף חרדי לא יתגייס לצה״ל. וזה תהליך שיימשך זמן. חודשים עד הבחירות, חודשי משא ומתן אחרי הבחירות, הצעות חקיקה, ניסיונות חקיקה, ויכוחים על חקיקה, עתירות נגד החקיקה. הרמטכ״ל מבקש תוספת כוח אדם. הוא יקבל אותה, אם יקבל אותה, בעוד כמה שנים. ובמילים אחרות: היסטורית או לא, את בעיית כוח האדם של המלחמה הזאת, תמשך כמה שתמשך, החרדים לא יפתרו.
4.
מה בכל זאת אפשר להפיק מההזדמנות ההיסטורית? את תחילתו של תהליך אמיתי לפירוק ההסדר שהופך את החברה החרדית לאבן ריחיים על צווארה של שאר החברה הישראלית. פירוק ההסדר, שמשמעותו פשוטה. מדינת ישראל לא תממן עוד לימודים – יהיו אלה לימודי תורה, פסנתר, רפואה, כלכלה, כלכלת בית, התעמלות מכשירים, מה שלא יהיה – של מי שאינו משרת. נקודה. תדע כל משפחה, חרדית ולא חרדית, ששירות למדינה (ואפשר להיכנס בהמשך לדיון על שירות צבאי מול לאומי) הוא תנאי הכרחי לקבלת סיוע כלשהו מהמדינה ללימודים. אם למדינה יש רצון לממש את פוטנציאל השירות, זה כמובן לא יספיק. היא תידרש לזהות עוד זכויות אזרחיות שאפשר להתנות בשירות. לא שירתת, לא קיבלת.
5.
זה מה שצריך לקרות. זאת ה״הזדמנות״. עכשיו נשאל מה עלול לקרות? מה שעלול לקרות הוא כל מה שכבר קרה בכל צומת דומה בעבר. ניסיונות לקבוע מכסות, או יעדים, לגיוס. ניסיונות להגיע להסדר גיוס בהסכמה עם נציגי החרדים בכנסת. ניסיונות לעשות את המהלך הגדול, השאפתני וההכרחי הזה, עקירה כירורגית של נגע – בלי שיכאב. מה שנראה כאן בחודשים הקרובים הוא תמרון רב משתתפים, שמטרתו להוכיח שאפשר לגייס את החרדים מרצון ובנעימות. ישחקו בו צבועים כמו שר האוצר, בצלאל סמוטריץ׳, שבעצם לא רוצה לגייס חרדים (ושאת דעתו על חשיבות השירות הביע גם באמצעות הביוגרפיה האישית שלו). ישחקו בו גם אנשים פחות צבועים, אבל יותר תמימים, כמו השר בני גנץ, שלא מסוגל להוציא מפיו דבר שנוי במחלוקת – ושמרוב כוונות טובות בהחלט עלול לנסוע כברת דרך ארוכה בדרך לגיהינום. תמרון הצבועים והתמימים יעביר את הזמן, עד שתחושת החירום תגמר, או שהציבור יתעייף, או שתמצא נוסחה מחודשת שיכולה איכשהו לעבור בבית המשפט, ולסדר לחרדים משהו מאוד דומה שיש היום, לעוד כמה שנים קדימה – עד ששוב ייחשף הבלוף.
6.
ההנחה שנוצרה הזדמנות נשענת, בין השאר, על תזוזות בדעת הקהל. שאול אמסטרדמסקי הציג כמה נתונים על השינוי הזה בשבוע העבר. רוב הציבור תמך גם קודם בגיוס חרדים, אבל עכשיו רואים שינוי מסוים גם בקרב הדתיים. התמיכה שלהם בפטור, שבעיני יש בה משהו מוזר מלכתחילה, נשחקה מאוד בימי המלחמה. לפחות תיאורטית, זה מציב את החרדים בעמדת מיעוט, בלי מספיק שותפים שימנעו מהלכים לשינוי המצב. כמובן, דעת קהל היא דבר חשוב, אבל אצבעות סופרים בכנסת. העובדה שכמה מובילי דעת קהל בציבור הדתי מדברים בגלוי על שינוי, ושסקרים בציבור הדתי מלמדים על הבנת הצורך בשינוי – אלה לא מבטיחים את האצבעות של אורית סטרוק ואופיר סופר ברגע ההמכריע. מדוע? כי כמו שכתבנו כאן כבר הרבה פעמים, יש הבדל גדול בתמיכה עקרונית בגיוס חרדים (זה קל ואין לזה מחיר), לבין תמיכה מעשית בהטלת גזירות שעשויות להביא לגיוס חרדים (לזה יש מחיר פוליטי). נזכיר: גם בממשלת בנט-לפיד לא נעשה כלום – כלום – להנעת מהלך לגיוס חרדים. מדוע? כי כל מיני חכמים, בעיקר במפלגה של בנט, לא רצו לעשות מהלכים שנראו להם כוחניים, והעדיפו להגיע להסדרה בהידברות. החרדים מאוד אוהבים את הרעיון של הסדרה בהידברות. כי הידברות לוקחת המון זמן, ועד שמבינים שאי אפשר להגיע להסכמות, הממשלה מתחלפת, ואפשר להידבר מחדש.
7.
אי אפשר בלי שיכאב. אי אפשר בלי שתונף חרב חדה על תקציבי התמיכות. יהיו צעקות, יהיו אשמות, תהיה טלטלה, יהיה זעזוע, יהיו הפגנות. כאשר יחוסלו התקציבים האלה, התוצאה בטח לא תהיה גיוס מידי של עשרות אלפי חרדים. התוצאה, בתחילה, תהיה מהומה גדולה מאוד. אבל היא תוציא לפועל מהלך שסופו ההכרחי הוא חישוב מסלול מחדש של מאות אלפי חרדים. הם ידרשו להתייצב, ללבוש מדים, ללכת לשרת. הם יצאו מהישיבה לחודשים ארוכים. יתחככו עם החברה הישראלית שאינה חרדית. הם ילמדו לעשות כמה דברים חדשים: להקים אוהל, לדרוך נשק, לשכב במארב, לצודד תותח, לחבוש פצע, לדבר בקשר עם תצפיתנית, להקשיב לפקודה של מפקדת בסיס, לעמוד דום מול הדגל. ההחלטה לעשות את כל אלה לא תהיה קלה. אבל בפעם הראשונה גם ההחלטה להימנע מכל אלה לא תהיה קלה. מי שיחליט לא לעשות, יצטרך למצוא לעצמו דרכי מימון חלופיות לחלק ניכר ממה שהמדינה נותנת. הוא לא יהיה זכאי לקצבה, ולא להשתתפות בהגרלות דיור, ולא לעבוד בשירות המדינה, ולא להיות מורה שמקבל כסף מכספי המדינה. כך תיראה הזדמנות היסטורית שנוצלה.
8.
ההזדמנות תהיה היסטורית אם תוביל לא רק לתוספת כוח לצה״ל, אלא גם לשינוי יסודי ביחסיה של מדינת ישראל עם החרדים. והדבר הראשון שצריך להשתנות הוא הדבר הבא: להפסיק להתייחס לחרדי המתגייס כאל פריט בלתי נפרד מ״מגזר״. כשהבנים שלי נקראו לשרת בצה״ל, איש לא בחן את ההשתייכות המגזרית שלהם. באותו אופן, אין סיבה לבדוק את ההשתייכות המגזרית של חיים-דוד, או של משה-יעקב, או של מנדל-שמחה. הגיעו לגיל שירות, יקבלו צו גיוס. יתייצבו. יעברו מיון. ישרתו. כמובן, אפשר להציע להם מסלולים שיהיו להם נוחים יותר בהתחשב ברקע החברתי והדתי שלהם. אפשר לייסד ישיבות הסדר נוספות מהסוג שיש גם כיום שיהיו ערוץ השירות שלהם. אבל צה״ל לא צריך להקים חטיבות של חרדים, ואוגדות של חרדים, ומטבחים של חרדים. צה״ל לא צריך לשרת את האינטרס של העסקנים החרדים ולשמור על המגזר. החייל המתגייס, והמצטרף ליחידה צבאית, אינו שייך בשנות שירותו למגזר חברתי. החייל המתגייס הוא טוראי חיים-דוד הממלא חובה אישית, לא רכיב אנונימי בהסדר מכסות מגזרי.
9.
תמיד חשבתי, שיש משהו לא הגון בניסיון לטעון, שחרדים יוכלו להתגייס לצה״ל בלי שיהיה בזה שמץ של סיכון לזהותם כחרדים. אני מבין את הניסיון הזה: הוא נחוץ לחרדים (המעטים מהם שמוכנים לדבר על גיוס), כדי שיוכלו לחשוב על גיוס בלי להחשיב אותו כמהלך שמקעקע את היסודות החינוכיים של החרדיות. הוא נחוץ גם ללא חרדים, כדי שיוכלו לספר לעצמם שהם, נאורים שכמותם, לא רוצים מהחרדים שום דבר מלבד עניין פעוט זה – שישרתו. אין לנו בעיה עם זה שהם חרדים. יש לנו בעיה עם זה שאינם משרתים. לכן, נקיים עבורם את התנאים הנדרשים, כך שיוכלו לשרת בלי להסתכן חינוכית. כאמור, זה לא הגון. זו אינה האמת. החרדים מבינים זאת טוב יותר מכולם, ולכם הם מתנגדים בכזאת נחרצות לשירות. כדאי שגם אנחנו נבין, ונפסיק להתחבא ולהתפתל. כן, בהצטרפות לצה״ל גלום סיכון חינוכי מסוים. שיירות מחייב מגע עם מגזרים אחרים, הוא מחייב יציאה מהבועה. הוא מחייב ציות לסט ערכים צה״לי. הוא מחייב אורח חיים שמתעדף משימות מסוימות על פני אחרות. כאשר החרדים ישלחו את הבנים והבנות לצה״ל (כן – הזדמנות היסטורית פירושה גם ביטול הפטור המופרך לבנות דתיות משירות) הם יסכנו אותם פעמיים. קודם כל יסכנו אותם פיסית בחשיפה לאוייב, ובעיקר כמובן את המשרתים בחזית, הלוחמים, תומכי הלחימה. ושנית יסכנו אותם רוחנית בחשיפה לעמית, משום שכולם, המשרתים בחזית ובעורף ובכל תפקיד, ישלפו מבועת ה״מגזר״ לחברה הפתוחה של צה״ל.
10.
אם נפסיק להעמיד פנים, נבין מדוע נציגי החרדים מתנגדים לגיוס. נבין שההתנגדות מנומקת, ולכן לא תיפסק מעצמה. אם נפסיק להעמיד פנים, נבין שמההלכים של שכנוע, הצבת מכסות, קביעת יעדים, לא יביאו לשינוי. הם יביאו לאותה תוצאה בשם אחר. אם נפסיק להעמיד פנים, נבין ש״הזדמנות היסטורית״ אין פירושה שהמציאות חסכה לנו את הצורך בהחלטות קשות ומאפשרת להשיג את המטרות שלנו בקלות. הזדמנות היסטורית פירושה שהמציאות מזקקת עבורנו את מהות ההחלטות הנדרשות.
ועדיין – את ההחלטות הקשות האלה מישהו צריך לקבל! מזהים מועמד?
