לפני שלושה ימים ניסינו להבין את מהותו של ״רגע חוקתי מכונן״, מבית המדרש של נשיא המדינה, יצחק הרצוג. בנאום בחיל הים, הרצוג הציע לבנימין נתניהו ולשאר החברים בקואליציה עסקה ברוח הבאה: הובלתם לסף אסון, ננסה לנצל אותו כדי להפיק אירוע מכונן. לא חצי ויתור כדי לקבל חצי הישג. להיפך – צעד קדימה, דילוג מעל התהום, לגדה שממול. מה זה אומר בפועל? כנראה חוק יסוד: החקיקה, ואולי עוד כמה חוקים חשובים, שיקבעו את השיטה הישראלית לימים רבים. במסגרת רגע מכונן נחליט מה קובעת הכנסת, מה סמכויות בית המשפט, מי מאזן את מי וכיצד, מי ממנה את מי ובאיזה רוב. יש דרך סבירה לעשות את זה. יש דרך שתהיה מוסכמת על ישראלים רבים מאוד, גם אם לא כולם.
מה דעתכם על ההחלטה של בן גוריון לא לחוקק חוקה? בוא לדרג 25 החלטות מכריעות בתולדות ישראל
מה קרה בשלושת הימים מאז שהרצוג נאם והדגיש את הצעתו? הרבה מאוד ושום דבר. הרבה מאוד רטוריקה מתלהמת, חלקה גסה, חלקה אלימה. הרבה מאוד זעם, חלקו מעושה, חלקו אותנטי. הרבה מאוד גינויים וגינויים שכנגד. אם מישהו למד מזה משהו, אם מישהי הבינה שעשתה טעות ושינתה דעה, קשה להבחין בזה. אולי אצל יולי אדלשטיין אפשר. הוא הראשון מבין חברי הליכוד שפחות או יותר רמז שאולי, ואולי לא, יהסס להצביע בעד הרפורמה המשפטית המלאה. האחרים, בינתיים, בשלהם. לפחות כלפי חוץ. בן גביר עסוק בלהיות חזק על גב המפגינים. דני חלוץ עסוק בהשוואות היסטוריות מופרכות. התקשורת ממשיכה לעסוק בציוצים המוזרים של יאיר נתניהו, במקום לנהוג בו כפי שראוי לנהוג בבני אדם עם קשיים מהסוג שיש לו, ולהניח. לו לנפשו.
היו גם הרבה מאוד ישראלים בהפגנות. ישראלים שמבקשים לא ״רגע חוקתי מכונן״ אלא משהו אחר. אולי ראוי לכנות אותו ״רגע חברתי מכונן״. גם על ההיבט הזה של המחאה עמדתי בקצרה בעבר. הניצוץ שהניע את שרשרת הפיצוץ הוא הרפורמה המשפטית. אבל הפיצוץ עצמו הוא על הרבה יותר ממנה. זו אחת הסיבות לתקלה שקרתה לממשלה, שלא אבחנה מראש את עוצמת התנגדות למהלכיה. היוזמים הניחו שהם אכן עושים שינוי דרמטי, אבל שמדובר בשינוי שקשה להלהיב ציבור נגדו. כמה אפשר להפגין על עניינים טכניים כמו מספר הח״כים הנדרש לפסקת התגברות על פסיקה של בית המשפט, או לעיצוב המדוקדק של וועדה שבוחרת שופטים. מדובר, בסופו של דבר, בצבר של מהלכים שמעסיקים באמת רק מספר מצומצם של משפטנים, לא בדיוק נושא מלהיב לשיחות סלון פוליטיות.
ובכל זאת, המונים ברחובות. המונים מזהירים שימשכו את כספם מישראל, או שלא יתייצבו למילואים. המונים מאותתים שהאירוע הזה הוא מבחינתם אירוע מכונן. באיזה אופן הוא מכונן? לא באופן משפטי – באופן חברתי. העברת הכסף מאותתת: אין לנו עוד עניין לממן את מערכת התמיכות הישראלית המכוונת לחזק קבוצות ואידיאולוגיות רחוקות מאוד מאיתנו. אזהרת המילואים מאותתת: לא נהיה עוד החמור המנומנם הנושא על גבו את ביטחונם של מי שאינם שותפים לנטל. העימותים עם כוחות המשטרה מאותתים: לא נסכים עוד לקבל את סמכותם של מוסדות שפועלים כדי לכפות עלינו אורחות חיים וערכים שאינם ערכינו. ובמילים אחרות: היוזמים רצו שינוי משפטי, וקיבלו רעידת אדמה חברתית. הם רצו לטלטל את יחסי המערכת הפוליטית עם המערכת המשפטית, וטלטלו את יחסי הקבוצות בישראל.
לכן, לא ברור שרגע חוקתי מכונן יועיל במקרה הזה. לא לטווח ארוך. לא באופן אמיתי. בישראל התעוררה תנועת המונים המבקשת לשנות מן היסוד את ההסדר חברתי. אם תדבק בשאיפתה זו, אם תייצר מתוכה יוזמות ומהלכים מתאימים, אזי השינויים במערכת המשפטית יהיו מזעריים, כמעט חסרי חשיבות, לעומת השינויים הצפויים במערכת החברתית.
עד לאן זה יגיע כמובן קשה לדעת. אבל כדאי לשים לב לקולות הרבים המבקשים לייסד ״אוטונומיות״ או להתפצל ל״קנטונים״. כדאי לשים לב לראשי ערים מרכזיות שמגלגלים בראשם רעיונות שיחזקו אותם על חשבון השלטון המרכזי. כדאי לייחד תשומת לב לתנועות העוסקות בתוכניות חינוך אלטרנטיביות. דמיינו תסריט כזה: מועמד לראשות עיר מתחייב לבוחריו שכאשר ייבחר (הבחירות בסתיו הקרוב) יפעל לביטול לימודי הליבה מטעם המדינה, ולהחלפתם בלימודי ליבה מטעם העיר. דמיינו את ראש העיר הזה מסכם עם ראשי האוניברסיטאות שלימודי הליבה מטעמו מקובלים עליהם. דמיינו אותו פועל בגיבוי מלא של ההורים, ובתמיכה של המנהלים, ובהתעלמות מזעקות של משרד החינוך. דמיינו עשרה בתי ספר בעיר גדולה שמוציאים מתוכנית הלימודים את כל ספרי ההיסטוריה, האזרחות, המתמטיקה, תרבות ישראל, של המדינה, ומכניסים במקומם ספרים אחרים, תוכניות אחרות, מערכת שעות אחרת.
תסריט בדיוני? ביום שבו טייסים מחליטים לא להתייצב לטיסה שום דבר כבר לא בדיוני. לא בהכרח. זה כמובן לא יהיה לגמרי פשוט ליישום, ויהיו מכשולים, תקלות, ריצות לבתי משפט, ניסיונות בלימה. אולי זה לא יקרה בדיוק באופן הזה אלא באופן קצת מתון יותר, או הדרגתי. אבל בסופו של דבר, מול החלטה נחושה של מוסדות העיר ושל ההורים ליישם תוכנית חינוכית חלופית, למדינה לא יהיה הרבה מה לעשות. אם לילדי חסידות גור מותר ללמוד מה שקובע הרבי מגור, ואם לילדי התנחלות יצהר מותר ללמוד מה שקובע הרב מיצהר, ילדי העיר הגדולה ילמדו את מה שקובעים הרבנים שלהם – רבני הבורגנות העובדת.
בימים האחרונים, בשולי האירועים, התנהל ויכוח קטן על החלטה של העיר תל אביב למנוע אירוע פורים נפרד לילדים וילדות דתיים. היו שחשבו שהחלטת המניעה קטנונית. היו שחשבו שמדובר בהתעללות, או ברשעות, או בהוכחה לשנאה, או בעדות לחוסר נכונות לפשרה. מי שחשבו כך (כולל, לדוגמה, השר מתן כהנא) כנראה לא מבינים את האירוע שעובר על מדינת ישראל. הם כנראה לא מבינים שהעימות כבר הרחיק הרבה מעבר לשאלת השינויים במערכת המשפט, ונעשה לתביעה רחבת היקף לשידוד מערכות חברתי. הם כנראה לא מבינים שתל אביב נעשית בעצמה עיר חרדית או סוג התנחלות – רק מהצד השני של המפה החברתית. כמו שבעיר החרדית לא יאפשרו מסיבה בבגדי ים, וכמו שבהתנחלות לא יאפשרו מנגל המוני ביום כיפור, כך בתל אביב לא יאפשרו אירועים בהפרדה. למה? כי זה לא ״מנהג המקום״. אין סיבה – יאמרו התל אביבים – שבכותל המערבי מנהג המקום יקבע ולעומת זאת תל אביב תהיה פרוצה לכל מנהג של כל מי שמתחשק לו לערוך אירוע בנוסח שלו.
הנה, מעגל נסגר. גם בימין עלו טענות שהרפורמה המשפטית נחוצה מסיבות חברתיות. קבוצות ומנהיגים טענו שבית המשפט החדגוני מקדם סדר יום של האליטות. הם טענו שהרפורמה דרושה כדי לקעקע את ההסדרים החברתיים הליברליים שאינם מקובלים על מחצית העם. במרכז-שמאל הגיבו תחילה בזעזוע ובתדהמה, אבל נדמה שעם הזמן החליטו להרים את הכפפה: רוצים שינוי חברתי עמוק? נלך על שינוי חברתי עמוק! וגם לנו יש הצעות איך לממש אותו.