1.
זה יום קשה. מטלטל. את תוצאותיו והשפעתו קשה למדוד בזמן אמת. לפעמים, אירועים מהסוג שחווינו – הזעזוע שכל ישראלי חווה כאשר נכפה עליו לדמיין, ואיך אפשר אחרת, את הרגעים האחרונים של מי ששרדו במשך כמעט שנה, ואז הוצאו להורג – לפעמים אירועים כאלה משנים את דעת הקהל ובעקבות זאת גם את המדיניות. כך קרה, לדוגמה, לאחר אסון המסוקים של שנת 1997, שקירב מאוד את סופה של השהות הישראלית בדרום לבנון. ולפעמים אירועים כאלה נחרטים בזיכרון, קשים, כואבים, שורטים את הנפש, אך אינם משנים את דעת הקהל וגם לא את המדיניות.
זה דבר שצריך לקחת בחשבון. הזעזוע מרצח החטופים משותף לכולם. המסקנות מרצח החטופים לא בהכרח משותפות לכולם. בממשלה ובקרב תומכיה יש מי שטולטלו, ועם זאת, עודם מחזיקים בעמדתם הקודמת: אין לוותר על נוכחות ישראלית בציר פילדלפי. אין לחתום על הסכם לשחרור החטופים בתנאים שלהם (אולי) חמאס מסכים. כאשר גיבשו את עמדתם הבינו את משמעותה המשתמעת: החטופים לא יחזרו. הם הבינו אותה, והתכוונו להתעקש עליה. עכשיו בא שלב ההתעקשות, והוא כמובן קשה במיוחד כאשר גופות מוטלות לפנינו. הוא קשה במיוחד לנוכח זעזוע ציבורי גדול. הוא קשה במיוחד כאשר מה שמובן בראש מתורגם לאגרוף רגשי בבטן.
2.
צריך להפריד בין שני דיונים, כל אחד חשוב לעצמו. דיון אחד הוא על השאלה האם ממשלת ישראל הציבה תנאים סבירים לעסקת חטופים. רבים סבורים שלא, ובהם רוב ראשי מערכת הבטחון. רבים סבורים שכן, ובהם ראשי מפלגות בקואליציה ויועצים לראש הממשלה. דיון שני הוא על השאלה האם התנאים שהציבה הממשלה הוצבו מסיבה עקרונית, מהותית, או מסיבה פוליטית. רוב הציבור, כפי שמעידים סקרים רבים, נוטה לחשוד שלראש הממשלה נתניהו יש שיקולים פוליטיים שמשפיעים על עמדתו בסוגיות ביטחוניות ולאומיות, כמו זו שנוגעת לעסקת החטופים.
קשה להפריד בין שני הדיונים האלה, אבל אין ברירה אלא לעשות זאת. ייתכן שראש הממשלה פועל נכון מהסיבות הלא נכונות. ייתכן שהוא פועל לא נכון מהסיבות הנכונות. במסגרת הדיון הראשון – מה התנאים הנכונים לעסקת חטופים – יכולה להתקיים מחלוקת מהותית. במסגרת הדיון השני לא יכולה להתקיים מחלוקת מהותית – כל ישראל פטריוט אמור להסתייג בנחרצות משרבוב של שיקולים פוליטיים לתהליך קבלת ההחלטות בנושאים בטחונים. אבל כן יכולה להתקיים מחלוקת בהערכת המציאות: האם ראש הממשלה וחבריו כן או לא משרבבים שיקולים כאלה כאשר הם מקבלים החלטות.
האזינו: חיים באר, אתה מבין את שי עגנון?
לנצח את חמאס? קשה. ואת חיזבאללה? קל!
3.
גם ישראלים שרוצים להביע הזדהות עם משפחות החטופים ולקרוא לעסקה לא פטורים מהתלבטות. וזו התלבטות שיש לה שתי מדרגות. מדרגה ראשונה: מהם התנאים הנכונים לעסקת חטופים, ובאיזה מחיר יש להסכים לה. רק מעט ישראלים – מעט מאוד – סבורים שעסקה תיתכן ״בכל מחיר״. רק מעט ישראלים – מעט מאוד – מוכנים להשלים עם מצב שבו המלחמה תסתיים בתוצאה שתבטיח, או כמעט תבטיח, סיבוב נוסף מאותו סוג.
כלומר, ישראל צריכה להציב תנאים לעסקה, וקשה מאוד להחליט מהם. האם שמירה על ציר פילדלפי הכרחית? זו שאלה שיש לה היבט מקצועי שנדרשים מומחים כדי להשיב עליו. זו שאלה שיש בה גם ממד של הערכת סיכונים, שתפקידם של המדינאים להשיב עליו. יש מחיר מידי – מה יקרה לחטופים. יש מחיר לטווח ארוך – מה יקרה לתושבי עוטף עזה, מה יקרה למדינת ישראל. המחיר הראשון נקוב במספר ידוע. המחיר השני מעורפל, אבל לא בהכרח נמוך יותר. בעסקת גלעד שליט הממשלה החליטה לשלם בפירעון עתידי כדי להחזיר חייל אחד. בדיעבד, רוב תושבי ישראל סבורים שהמחיר היה מוגזם. אבל לא הם ולא הנהגתם חשבו כך בזמן אמת.
המדרגה השנייה של התלבטות נוגעת לעוצמת הלחץ שיש להפעיל על הממשלה. וכאן נכנסים הרבה מאוד שיקולים ששייכים לסעיף הקודם. מי שסבור שהחלטות הממשלה מונעות מחישובים פוליטיים, ושאשר על כן ישראל היא המכשילה עסקת חטופים סבירה, ירגיש שראוי להפעיל לחץ כבד על הממשלה. מי שירגיש שהממשלה מונעת מחישובים ענייניים אך שוגה בשיקוליה, ירצה להפעיל לחץ, אך לא להגזים. כך, משום שלחץ מוגזם המציב את ממשלת ישראל כאחראית בלעדית לכישלון המשא ומתן עלול להוביל את חמאס להקשחת תנאים, מתוך הנחה (נכונה או שגויה) שממשלת ישראל נתונה בצבת שאינה יכולה להיחלץ ממנו. וישנם גם מי שליבם יוצא אל המשפחות, ושרוצים שהממשלה תעשה כל מה שאפשר כדי להגיע לעסקה, אבל מתקשים להחליט מה בדיוק מונע את העסקה, והאם יש על השולחן עסקה שישראל צריכה להסכים לה.
