הציבור יכול להרשות לעצמו מה שלמקבלי החלטות אסור לעשות, או לפחות מוטב שלא יעשו. הציבור יכול לומר דבר והיפוכו – בעצם, גם מקבלי החלטות יכולים. מה שהם לא יכולים, לפחות במידה שהם רוצים להצליח בתפקידם, זה לעשות דבר והיפוכו. לומר ההפך מותר – לעשות ההפך לא מומלץ, גם אם הציבור ממליץ לעשות ההפך.
וכל זה הקדמה קצת מעורפלת לעיון בנתונים. אם זה לא היה כל כך כואב, זה היה כמעט מצחיק. הנתונים הם של המכון למחקרי בטחון לאומי, מתוך הסקר החודשי. על מה הם מלמדים? על כך שאזרחים יכולים להחזיק בראשם דעות שמתנגשות אלה עם אלה, בלי להרגיש שהן מתנגשות אלה עם אלה. על כך שאזרחים הם לא יועצים טובים למדיניות, כי אינם מחזיקים תמונת מציאות מלאה וקוהרנטית. אפילו לא ביחס לנושאים שעומדים בראש מעיניהם ובראש סדר היום. אפילו לא בנושאים של חיים ומוות.
הנה, ראו את המקבץ הבא:
שאלה: לדעתך, האם מטרות הלחימה בעזה יושגו? החוקרים שואלים את השאלה הזאת מדי חודש בנוסח הזה, והיא דומה במידת מה לשאלה שגם אנחנו שואלים כאן כל חודש, אבל בצורה קצת אחרת: מ-1 עד 5 כמה אתה מאמין שישראל תנצח במלחמה? גם המגמה של התשובות דומה. בנובמבר, כשבעים אחוז מהמשיבים היהודים סברו שישראל תשיג את מטרותיה בעזה. מאז חלה שחיקה, והיום שיעור המשיבים הסבורים שהמטרות יושגו (וכמובן, מותר להניח שלמשיבות ולמשיבים אין בהכרח את אותן מטרות בראש) הוא קצת מעל מחצית. יושגו במלואן: 10%. יושגו במידה די רבה: 43%.
ואם תפרוץ מלחמה בגבול הצפון, האם לדעתך צה”ל ינצח או לא ינצח בה? זו כבר שאלה אחרת. לפני שנשיב עליה כדאי לחשוב. מי חזק יותר, חמאס או חיזבאללה? נדמה שהתשובה ידועה לכולם – חיזבאללה הוא כוח חזק יותר. והיכן יש לישראל כושר תמרון רב יותר, בשטח הקטן והמבודד של עזה, או בלבנון, שיש לה גיבוי איראני, ושהמלחמה איתה תהיה מלחמה בארץ זרה? נדמה שגם כאן התשובה ברורה. בעזה אפשר לעשות יותר מאשר בלבנון. ומי יכול לגרום נזק רב יותר לעורף הישראלי, מה שיאלץ את הממשלה לקצר את המלחמה ולהסתפק גם בפחות מניצחון ברור? חיזרו למלחמת לבנון הראשונה, ואז לשנייה, והתשובה תתברר מאליה. בלבנון לא מנצחים באופן ברור, בלבנון מגיעים להסדר, או מקיזים דם עד שיוצאים.
עכשיו קחו את העובדות הללו – ונניח שאתם מסכימים רק עם חלקן ולא עם כולן, בכל מקרה ברור שהראשונה (חיזבאללה חזק יותר) באמת לא שנויה במחלוקת – ושאלו שוב: האם צה״ל ינצח בגבול הצפון?
ההיגיון הפשוט אומר כך: מכיוון שחיזבאללה יותר חזק, והמלחמה נגדו עדיין לא נפתחה, הסיכוי של ישראל להשיג את מטרותיה בלבנון, אם תפתח במלחמה, יהיה יותר נמוך מהסיכוי שלה להשיג את מטרותיה בעזה. כלומר – אפשר היה לצפות שאם בשאלה על הסיכוי להשיג את מטרות הלחימה בעזה יש בערך מחצית מהמשיבים שמגלים אופטימיות יחסית, בשאלה על ניצחון אפשרי בלבנון שיעור המשוכנעים בניצחון יהיה נמוך יותר, או לכל היותר זהה.
אבל בסקר של המכון למחקרי בטחון מתחולל פלא. וזו לא בעיה בסקר, זו בעיה בראש שלנו, המשיבים. בסקר מתברר שאמנם רק מחצית מהמשיבים סבורים שישראל תשיג את מטרותיה במלחמה בעזה, אבל – שימו לב – 76% מהמשיבים סבורים שישראל תנצח את חיזבאללה בלבנון. ובמילים אחרות: הרבה יותר ישראלים חושבים שישראל תצליח במלחמה נגד הכוח החזק יותר, שעוד לא ספג הרבה, מאשר שתצליח במלחמה נגד הכוח החלש יותר, שכבר ספג הרבה מאוד.
האזינו: מה לחתן פרס ישראל לכלכלה יש לומר על עזיבת ירושלים
עוד לא חברות וחברים של המדד בפייסבוק? למה שלא תהיו?
הגיוני מה שרואים כאן? ננסה כמה הסברים ותירוצים אפשריים.
ראשון: זו לא בדיוק אותה השאלה. בראשונה שואלים על ״השגת מטרות המלחמה״ בשנייה שואלים על ״ניצחון במלחמה״. אז אם מחפשים הסבר, אמנם קצת דחוק, אפשר לומר שהמשיבים סבורים שגם נגד חמאס ישראל מנצחת, אבל שניצחון אין פירושו השגת המטרות. ומכאן מתחייבת כמובן שאלת המשך: אם לא השגת המטרות, מה משמעות הניצחון? אבל נניח לשאלה הזאת, ונשער שייתכן שההבדל בנוסח השאלות הוא המפתח להבדל הגדול מאוד ברמת הבטחון בניצחון.
הסבר שני: בחמאס אנחנו כבר נלחמים זמן רב, ורואים את התוצאות. רואים שצה״ל עושה הרבה מאוד, ורואים שזה לא מספיק להשגת המטרות שהוגדרו. חלוף הזמן שוחק את האמונה. לכן, יש פחות אמונה בניצחון על חמאס. לבנון היא סיפור אחר. בלבנון ישראל עוד לא באמת נלחמה, ולכן אין שחיקה באמונה, ואין תחושה שאי אפשר להשיג את המטרות. כמובן, חשיבה מהסוג הזה מחייבת הפרדה מנטלית של הזירות. כאילו אנחנו לא יודעים שחיזבאללה חזק מחמאס. כאילו כל מה שאנחנו יודעים זה שעם חמאס הולך קשה ועם חיזבאללה עוד לא ניסינו. אם זה ההסבר, הוא לא כל כך טוב.
הסבר שלישי: בעזה המטרות שאפתניות יותר, וכוללות גם הדחה של חמאס ככוח שלטוני, גם פירוקו מנשקו, וגם החזרת חטופים. בלבנון, המטרות יהיו צנועות. כל מה שישראל צריכה כדי לרשום ניצחון הוא לאלץ את חיזבאללה לסגת מעט צפונה, אולי מצפון לנהר הליטני, ולא לשבת יותר על הגדר. כשהמטרה פשוטה יותר, גם תמונת הניצחון המתבקשת ברורה יותר. ובניגוד לחמאס, שירצה להילחם עד טיפת הדם האחרונה, כי המטרה היא חיסול מוחלט שלו, לחיזבאללה לא יהיה אינטרס להילחם עוד ועוד, כי מוטב לו (אם באמת יפסיד בקרב) לסגת קצת צפונה ולהיערך לסיבוב הבא (כי ישראל לא תשאף לפרק אותו לגמרי מנשקו, או להוציא אותו מלבנון). האמת – זה כבר הסבר יותר טוב. אני מתקשה להניח שכל המשיבים האופטימיים ערכו בראשם את התחשיב הזה כאשר נתנו תשובה חיובית יותר ביחס ללבנון מאשר ביחס לחמאס. אבל אם זו הסיבה שבגלל נתנו את התשובה שנתנו, אפשר בהחלט לקבל אותה. יש בה הגיון.
אולי יש עוד הסברים אפשריים לעמדות הציבור, אולי יש עוד סיבות לתשובות הציבור, שלפחות במבט ראשון נראה שאינן מתיישבות זו עם זו. כך או כך, קשה לחלץ מתשובות כאלה מתכון למדיניות. הקברניטים מוכרחים לזכור שחיזבאללה חזק מחמאס. הם מוכרחים לזכור שיש לישראל קושי להשיג את מטרותיה מול השחקן החלש יותר. זה לא אומר שהם צריכים לוותר על מלחמה בלבנון. ייתכן בהחלט שלישראל אין מנוס אלא להיכנס למלחמה נרחבת בלבנון (כפי שרוב קטן בציבור היהודי חושב). ובכל זאת, זה אומר משהו: את מטרות המלחמה הזאת כדאי להגדיר טוב יותר, ואולי גם ביתר צניעות, לעומת מטרות המלחמה בעזה. ואם כך ייעשה, ייתכן שרמה דומה של הצלחה – בלבנון בעתיד כמו בעזה בהווה – תביא רוב גדול יותר של הציבור להאמין ביכולת להשיג את מטרות המלחמה. כי המטרות הצנועות-יותר-מראש פשוט יושגו.
