הציצו בשתי תוצאות משני סקרים שפורסמו השבוע. ראשון, סקר של JPPI (בביצוע המדד). בסקר הזה ישראלים נשאלו האם לדעתם ״המלחמה תשנה או לא תשנה את המצב במזרח התיכון לטווח ארוך״. 31%, כמעט שליש, אמרו שהם בטוחים שהיא תשנה את המצב לטובה. עוד שליש, 34%, אמרו שהם ״חושבים״ שהמלחמה תשנה את המצב באזור לטווח ארוך. בסך הכול – אופטימיות, ואפילו לא לגמרי זהירה. רק 10% אמרו שהמלחמה תשנה את המצב לרעה, רובם הגדול ערבים. עוד כחמישית אמרו שלא תשנה לא לכאן ולא לשם.
עכשיו נביט בסקר מעריב שפורסם היום (ד״ר מנחם לזר). בסקר לא נשאלה שאלה על שיפור המצב, אלא על שינוי משטר באיראן. ברור לגמרי, ששינוי משטר הוא הגביע הקדוש של הצלחה במבצע. הנשיא טראמפ אמר את זה, ראש הממשלה אמר את זה. בתחילת המבצע הם גם אמרו דברים שאפשר היה לשמוע בהם יותר מרמז שזו מטרת המבצע. אחר כך נסוגו מהרמז הזה, ועברו לתקווה, והטלת אחריות על האיראנים לעשות את הצעד המכריע. כלומר, הם כבר לא רוצים שהצלחה תימדד רק בשאלת שינוי המשטר. ועם זאת, הם רוצים בשינוי המשטר, כמו שרוצים גם רוב הישראלים (ומן הסתם גם האיראנים). נו, אז מה הסיכוי שיהיה שינוי משטר, המדד הכי גבוה להצלחה? האופטימיות היחסית של סקר JPPI, הופכת לסוג של ספקנות בסקר מעריב. כרבע (28%) מעריכים שסוף המלחמה יביא שינוי משטר. יותר משליש אומרים שלא (36%). אותו שיעור אומרים שהם לא יודעים (36%) – אגב, אם זה היה מבחן זאת התשובה הנכונה, גם אם אין בה הרבה תועלת. הם באמת לא יודעים.
נשחק קצת עם מחשבות על שתי השאלות האלה. קודם כל, אלה שאלות שונות, שלא צריך לחפש בהן עקביות. יכול ישראלי לחשוב שלא יהיה שינוי משטר, ולמרות זאת לומר שהמלחמה תשפר את המצב באזור לטווח ארוך. כלומר, הצליל היותר אופטימי של הסקר של JPPI לא בהכרח מתנגש עם הצליל היותר ספקני של סקר מעריב. ואפשר פשוט להניח ששאלות שונות הובילו לנגינה של צליל שונה.
האם תהיה השנה הפיכה באיראן? לחצו להשתתף בתחזית האירועים של המדד
אבל הנה עוד אפשרות: הצליל השונה הוא לא רק תוצר של השאלות השונות, אלא גם של חלוף הזמן. תשאלו: מה ההבדל – שני הסקרים פורסמו השבוע. נאמר: נכון, אבל אם תסתכלו באותיות הקטנות תגלו שסקר JPPI, שהוא סקר הרבה יותר מורכב ומקיף, נדגם בשבוע הראשון של המלחמה. פשוט עברו כמה ימים עד שפורסמו התוצאות שלו. לעומתו, סקר מעריב שיש בו רק מעט שאלות נדגם בשבוע השני של המלחמה, והתוצאות פורסמו מייד. לכן, מה שנדמה כשני סקרים ממש עוקבים, פחות או יותר יום אחר יום, הם באמת שני סקרים עוקבים, אבל למעשה יותר במתכונת של שבוע אחרי שבוע.
וכן – יכול להיות שגם זאת סיבת המנגינה השונה. יכול להיות שלפני שבועיים הרבה יותר ישראלים היו אומרים שיהיה שינוי משטר באיראן. הם היו אופטימיים. יכול להיות שבעוד שבועיים, שיעור הישראלים שאומרים כך, ואולי גם שיעור הישראלים שסבורים שהמלחמה תשפר את המצב במזרח התיכון, ילך ויירד. בשבוע הראשון, שהייתה בו כמעט אופוריה, ישראלים הרגישו דבר אחד. בשבוע השני, שאת מה שקורה בו כבר כינינו ״תוגת השבוע השני״, ישראלים הרגישו דבר קצת אחר.
תוגת השבוע השני הביאה את ראש הממשלה נתניהו לדבר סוף סוף לציבור במסיבת עיתונאים, שבה אפשר היה להציג לו גם שאלות. טוב שעשה זאת, גם אם לא רק מהסיבה הנכונה.
הסיבה הנכונה היא כמובן מורלית. לא טוב שציבור נעשה ספקני בעיצומה של מלחמה שעודה מתנהלת, לא טוב שהוא מוכן להסתפק בתוצאה פחות טובה מכפי שאולי אפשר להשיג. גם הממשלה וגם צה״ל צריכים שהציבור ייתן להם מרחב תמרון כדי להשיג את יעדיהם. ציבור שנעשה קצר רוח – משום שאיבד אמון שאפשר להשיג את המטרות (ולא משום שהוא מפונק) – הוא ציבור שעלול להוביל למצב של נבואה שמגשימה את עצמה.
כמובן, אובדן האמון המסויים אינו אשמת הציבור. הוא אשמת המנהיגים. במקרה הזה, אשמתם נוגעת בעיקר למכירת יתר של הצלחות במערכות הקודמות (נגד חיזבאללה ואיראן) ומכירת יתר של הבטחות במערכה הנוכחית. מי שהבטיח את הירח, ומתקשה להוריד אותו, עלול להיקלע לבעיה של אמון כאשר יבטיח את הכוכבים. אפשר לראות את הבעיה הזאת בצורה בהירה כאשר בוחנים את עמדות הציבור ביחס למה שצפוי בעזה. רובו מתקשה כבר כמה חודשים לראות סוף מוחלט למעורבות של חמאס בשלטון, למרות שהובטחה על ידי המנהיגים. השבוע אפשר לראות איך היא נוצרת גם בזירה הלבנונית (מה שעלול להוביל לקושי משמעותי מול תושבי הצפון שחזרו לבתיהם בהנחה שהאויב הוכרע), וגם בזירה האיראנית.
מותר לחשוד, שנתניהו דיבר אתמול לציבור לא רק בגלל שנוצרה בעיה מורלית, אלא גם משום שהוא מבין שהבעיה המורלית עשויה לבשר בעיה פוליטית. בסקר JPPI הממשלה הגיעה לשיא של אמון, אבל זה אמון פריך מאוד. אמון שקפץ בזכות הישגי השבוע הראשון, ויכול לצלול אם הציבור ירגיש שמכרו לו סחורה פגומה בעטיפה נוצצת. לפני כמה חודשים, במלאת חצי שנה למבצע הקודם באיראן, עם כלביא, שאלנו את הציבור איך הוא מעריך לאחור את תוצאות המבצע. בערך רבע מהישראלים חשבו שבדיעבד הוא היה פחות טוב ממה שחשבו (28%). וכן, היו גם מי שחשבו שהתוצאות היו יותר טובות ממה שחשבו (24%), ומי שעמדתם לא השתנתה (35%). אבל עכשיו, במשחק של ציפיות, הערכות, הצלחות ואכזבות, נכנס משתנה חדש, עובדתי: פחות משנה אחרי המערכה הקודמת ישראל יצאה למערכה חדשה. מי שהניח שהמערכה הקודמת חיסלה את איום הגרעין והטילים – כי זה מה שהמנהיגים, גם טראמפ וגם נתניהו, מכרו לו – מוכרח להעריך מחדש את מה שחשב אחרי הפעם הקודמת. ואם יעשה זאת זה ישפיע גם על הערכתו את טיב הסחורה שמוכרים לו כעת.
