יש מסר אחד שראוי לזכור, לאחר קריאת הספר ״על אסטרטגיית על״, של ג׳ון לואיס גדיס: מדינה נכשלת בהשגת יעדיה, כאשר אינה מתאימה את המטרות ליכולות בפועל. מכאן, הכל פרטים: הרמטכ״ל מזהיר את המדינאים שאין לו מספיק חיילים כדי להגשים את השאיפות שלהם. המסקנה המתבקשת היא אחת משתיים: או לארגן מחדש את לוח המטרות, לקבוע סדרי עדיפויות, לקבוע מה עכשיו, ומה אולי אחר כך ומה כנראה אף פעם לא. או למצוא דרך ריאלית שתאפשר תגבור בכוח האדם כך שאפשר יהיה לנסות להשיג את המטרות.
הנה סיפור אמיתי, שגרתי. המספרים שונו קצת, כדי שלא יהיה קל מדי לבדוק במי מדובר. בשבועות האחרונים נקראו מפקדיו של גדוד שאמור לצאת למילואים להכנת צוות – מפגש, תדרוך, סיור בגזרה, היכרות עם המשימות. למפגש נקראו כ-90 אנשי מילואים. התייצבו: 35. אלה כאמור המפקדים, לא החיילים. גם מהם באו כשליש מהנקראים. מאכזב? אפשר לומר שזה מאכזב. צפוי? אפשר לומר שזה צפוי. מאתגר? כן – זה בלי ספק מאתגר. הדור הצעיר של ישראלים (ולא מעט מבני הדור המבוגר יותר) הוכיח בשנה וחצי האחרונות, שכאשר המשימה ברורה והדחיפות ברורה הוא מתייצב בנחישות, באומץ, בנכונות להקריב. הוא מוכיח כעת שאינו מזהה לא משימה ברורה ולא דחיפות ברורה. מה שהוא מזהה זו מריחה. מה שהוא מזהה זו התחמקות מקבלת החלטות לא נוחות.
דוגמה להחלטה לא נוחה: ויתור על חלק מיעדי המלחמה, בגלל מחסור בכוח אדם. המדינאים יכולים להחליט שהתאמת היכולות למשימות מחייבת מהלך כזה. לוותר על משהו. זה יחייב אותם לעמוד מול רשימת המשימות ולהחליט איזה מהן חיוניות מאוד, ואיזה חיוניות פחות. זה יחייב אותם לקחת סיכונים מסוימים. ברור שוויתור על יעד פירושו לקיחת סיכון. זה יחייב אותם לשאול שאלות יסודיות על האפשרויות של ישראל בזירה מורכבת עם הרבה מאוד שחקנים, אילוצים, מגבלות. זה יחייב אותם לעמוד מול הציבור – אולי גם הציבור שלהם – ולהסביר החלטה שתמיד תישמע רע. ״החלטנו שאפשר להוציא את הכוחות מהחרמון הסורי״ – נשמע לא טוב. ״החלטנו שאפשר לדלל כוחות ביהודה ושומרון״ – נשמע מסוכן. ״החלטנו שבשלב זה איננו ממשיכים את התמרון בעזה, למרות שחמאס עוד שולט בשטח״ – נשמע בעייתי.
על אסטרטגיית על: איך לנצח במלחמה ובמדיניות
זו אפשרות לא נוחה אחת, לנוכח המציאות שנוצרה. לשנות את היעדים כדי להתאים אותם ליכולות. אפשרות לא נוחה שנייה היא לעשות את הדבר ההפוך. לחזק את היכולות כדי להתאים אותן ליעדים.
מה כוללת האפשרות הזאת? היא מחייבת תוספת משמעותית של כוח אדם לצבא, ואת התוספת הזאת אפשר לנסות להביא אתם יודעים מאיפה. יש רק מקום אחד שבו נותרו מספיק צעירים כדי למלא את המכסה שצה״ל זקוק לה: המגזר החרדי. אלא שגם זה לא נוח. זה יערער את הקואליציה, יקשה על המשך כהונת הממשלה, יקרע את הברית הפוליטית של קבוצות שמחזיקות בכוח רב. לא נוח. בשבועות האחרונים, במסגרת צילומים לעוד פרקים בסדרת הוידאו ״האתגר החרדי״, נפגשתי עם מספר לא מבוטל של אנשי מקצוע, שעסקו בניהול כוח אדם במערכת הביטחון. לא היה אחד מהם – אפילו לא אחד – שהציע אפשרות אחרת להגדלה משמעותית של הכוח הלוחם מלבד גיוס צעירים חרדים. כן, אפשר למצות עוד קצת את כוח האדם הקיים, למשוך בשולי השמיכה, למצוא כמה משרתים אבודים שטרם נקראו, להחזיר לשירות ותיקים. כל זה, כמו שאמר לי אחד מהם, ״בשוליים״. אחר אמר: ״הלימון סחוט״. קבוצות גדולות של גברים שטרם גויסו יש שתיים: חרדים וערבים. משמע, למי שרוצה צבא גדול יותר, שיוכל לממש את כלל היעדים, יש רק אפשרות אחת. וצריך לומר: זו לא אפשרות שיהיה קל לממש.
כרגע המדינאים פוסחים – המילה המתאימה לחול המועד פסח – על שתי הסעיפים. במקום לבחור, הם מתמהמהים, מקווים לטוב, מתחמקים מהאמת, מטילים את האחריות על אחרים. במקור, הביטוי ״פוסחים על שתי הסעיפים״ מצוטט במקרא, מפיו של הנביא אליהו. ״ויגש אליהו אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פסחים על שתי הסעפים״. הנביא מפציר בעם לבחור באל האמת – האם זו אלוהות הבעל, או אלוהי ישראל. בחרו אחד מהם, ו״לכו אחריו״, אומר הנביא לעם. והם, כמו מדינאי ישראל כיום, ״ולא ענו העם אתו דבר״.
ובעצם – ענו. רק לא את התשובה הנכונה. בשבוע האחרון מתגלגל כאן דיון בעקבות ״מכתב טייסים״, ואחריו עוד שלל מכתבים, של רופאים, אנשי מודיעין, חיל הים, צנחנים. כל חיל והחותמים שלו, כל קבוצת מילואימניקים, או מילואימניקים לשעבר, והנוסח שלה. לא צריך להיתמם או להתבלבל: המכתבים האלה הם סוג של איום על צה״ל ועל הממשלה. הם מנוסחים בקפידה, וכותביהם מסבירים שלא מדובר בסרבנות חלילה, מעשה שאיבד את הלגיטימיות המסוימת שהייתה לו ערב המלחמה. ומצד שני – בהחלט מדובר בשימוש בדרגה הצבאית כדי לשלוח מסר פוליטי וחברתי שמשמעותו ברורה: אם תמשיכו ככה, יהיה קושי גובר לשכנע אותנו לבצע משימות בנכונות ובהקרבה.
וגם מול הענישה לחותמי המכתבים לא צריך להיתמם או להתבלבל. נאמר את זה בבוטות: השעיה ממילואים היא לא עונש לחותמים – היא עונש למדינה. מי שקיבל את ההחלטה להשעות את החותמים על המכתבים כנראה עשה משגה שייאלץ לסגת ממנו, כי כל השעיה תוליד עוד מכתב, וכל ענישה תצרף עוד חותמים, וצה״ל – כבר אמרנו – נמצא במצוקת כוח אדם, לא במצב של עודף. מה יעשה אם רוב חטיבה תחתום על מכתב, לא יגייס אותה? מה יעשה אם יקבל עצומה של עשרת אלפים אנשי מילואים, יוותר על שירותם?
צודקים מי שקובעים שהמכתבים הם פוליטיזציה של הצבא והחזרת שיח של גבול-סרבנות לזירה הציבורית. טועים מי שחושבים שהמענה הנכון למכתבים האלה הוא השעיה משירות צבאי. נחזור ללקח העקרוני: התאמת יעדים ליכולות. אם היעד של המדינה הוא תוספת כוח אדם לצה״ל, היא לא יכולה לוותר על כוח אדם במקרים גבוליים של הבעת דעה – גם אם מגושמת ומיותרת – ולהסתכן באובדן עוד כוח אדם. לעומת זאת, אם היעד של המדינה הוא ארגון מחדש של היעדים, או אז יתברר שכותבי המכתבים בכלל צודקים, ושהמדינה מנהלת כעת מלחמה שתכליתה אינה ברורה.
או ש… הנה אפשרות מטרידה, מחשבה שעל גבול הקונספירטיבית: אולי הנהגת המדינה רוצה לשנות יעדים, כי אין ברירה, אבל רוצה לעשות זאת בלי לשלם מחיר ציבורי. במקרה כזה, השעיית החותמים היא מהלך שאפשר לזהות מאחוריו טקטיקה. חותמי המכתבים יושעו, המדינאים יאמרו שבגלל החותמים שהושעו אין כוח אדם – ושבגללם ישראל נאלצת לוותר על חלק ממטרות המלחמה שלה. המהלך ההכרחי יתבצע, והאשמים יסומנו. וראו זה פלא: אלה לא יהיו המדינאים שחמקו מהחלטות, אלא אזרחים שזיהו את ההתחמקות מקבלת החלטות.
גילוי נאות: הספר ״על אסטרטגיית על״ יצא במסגרת סדרת הקיפוד והשועל שבבעלות הכותב.
האם שער הדולר יעלה מעל 4 שקלים? בואו להשתתף בתחזית נושאת הפרסים של המדד
