חברה יציבה מחייבת מידה של אמון. היא צריכה להאמין ששטר הכסף של היום יהיה שווה פחות או יותר אותו דבר גם מחר. אחרת אין כלכלה. היא צריכה להאמין שבתי המשפט עושים צדק. אחרת אין חוק. היא צריכה להאמין שרוב בני האדם הגונים. אחרת אין יחסים. היא צריכה להאמין שהממשלה משתדלת לפעול לטובת האזרחים. אחרת אין ציות. חברות שרמת האמון שלהן במוסדות ובתשתית הציבורית גבוהה – בהנחה שהאמון מוצדק – הן חברות רגועות יותר, משגשגות יותר. חברות שיש להן אמון נמוך יהיו בדרך כלל פחות יציבות, יותר מושחתות, יותר אלימות, פחות נעימות. וכמובן, יש ביצה, יש תרנגולת. אמון מוליד יציבות, שמולידה אמון. חשדנות, מתסיסה אי שקט, מגבירה חשדנות.
ישראל, על כל חסרונותיה, הייתה חברה יציבה למדי במשך שנים רבות. ממשלות פעלו ומשלו, בתי משפט קיבלו החלטות וכובדו, הכלכלה, למעט כמה משברים גדולים, שלא חזרו מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, הייתה אמינה: אפשר להפקיד כסף בבנק בלי לדאוג שלא יוחזר. אפשר לסכם על משכורת בגובה מסוים, ולהניח שגם בחודש הבא אפשר יהיה לרכוש בה בערך את אותו הדבר. אפשר ללכת לקלפי, להצביע, ולקבל את גזר דינו של הבוחר. לפעמים בשמחה, לפעמים בתוגה. אבל לקבל. איש לא העלה על דעתו שהבחירות בישראל אינן הוגנות. הן הוכרעו – מקרה בולט הוא זה של 1996, זמן לא רב לאחר הטראומה של רצח ראש ממשלה – על שברי אחוזים. הן כובדו.
כך שיש סיבה לדאוג כאשר כשליש מהבוחרים (31%) אינם משוכנעים שהבחירות יהיו הוגנות. זו תוצאת הסקר החודשי של JPPI. יש סיבה לדאוג כאשר שיעור גדול עוד יותר של בוחרים (38%) לא משוכנעים שהתוצאות יכובדו על ידי המפלגות והציבור.
צריך לומר: החשש מבחירות לא הוגנות, או מהעדר קבלה של התוצאות, גבוה במיוחד בקרב שתי קבוצות. ערביי ישראל – וקבוצת היהודים שמגדירה את עצמה ״שמאל״. הערבים רבים, כחמישית מהאוכלוסייה. הדאגה שלהם מדאיגה. השמאל היהודי קטן מאוד. הדאגה שלו – וסליחה, אני משוכנע שיהיה מי שיקפוץ, אבל זה המצב כאשר קבוצה היא כל כך קטנה – פחות מדאיגה. עד כדי כך, שבגרף שמצורף למאמר הזה החלטנו להתעלם מהשמאל (5% מהיהודים). התוצאות בשמאל כל כך חריגות לעומת שאר הקבוצות, שהוא פשוט מפריע לראות את התמונה. אז אנחנו עם גרף שמייצג את העמדות של 95% מהיהודים, ולא של כולם. ובעזרת הגרף הזה אנחנו מנסים להראות דבר מסקרן.
האם משפט נתניהו יסתיים בשנת 2026? בואו להשתתף בתחזית האירועים של המדד
שימו לב, שעל השאלה אם יהיו בחירות חופשיות התשובות שונות מאוד, ככל שמתקדמים על הסקלה מימין לשמאל, או משמאל לימין. הן שונות מסיבה כמעט ברורה מאליה: הבוחרים שמזדהים עם גוש האופוזיציה הרבה יותר חשדנים ביחס לאפשרות של בחירות הוגנות, לעומת הבוחרים שמזדהים עם גוש הקואליציה, או לפחות לא מאוד רחוקים ממנו אידיאולוגית. בשמאל-מרכז, רק 44% מהמשיבים לגמרי משוכנעים, או די משוכנעים שהבחירות יהיו הוגנות. פחות ממחצית המשיבים. במרכז, עוד יש בערך שליש שלא משוכנעים שהבחירות יהיו הוגנות. לעומת זאת, בקבוצות הימין ניכרת נינוחות. יש לבוחרי הימין כל מיני דאגות, אבל השאלה אם הבחירות יהיו הוגנות אינה אחת מהן. לכן, יש פער גדול של 35% בין מה שחושבים תומכי השמאל-מרכז למה שחושבים תומכי הימין-מרכז על הסיכוי לבחירות הוגנות.
אין פער כזה בתשובות לשאלה השנייה: האם המפלגות והציבור יקבלו את תוצאות הבחירות. בשמאל-מרכז 51% סבורים שכן, בימין-מרכז 63% שכן. זה פער, אבל הרבה יותר קטן, שצריך לשים לב למה הוא הרבה יותר קטן. זה לא בגלל שלשמאל-מרכז, או המרכז, יש יותר אמון בקבלת התוצאות מאשר בטוהר הבחירות. זה בגלל שלימין, ולימין-מרכז יש פחות אמון בקבלת התוצאות מאשר בטוהר הבחירות. צריך להבהיר עוד קצת? ניקח את המרכז כדוגמה קלה. שימו לב: במרכז, 59% בטוחים שהבחירות יהיו הוגנות, וכמעט אותו שיעור, 56%, מאמינים שהתוצאות יתקבלו. אין כמעט הבדל ברמת האמון בזה ובזה. לעומת זאת, בימין-מרכז האמון בטוהר הבחירות גבוה יותר, וקורס ב-16% כשמדובר באמון בקבלת התוצאות. השינוי הגדול בין שתי השאלות הוא השינוי בקבוצות הימין, בעוד שקבוצת המרכז-שמאל יחסית יציבה.
עכשיו נשאל למה, ונציע הסבר.
טוהר הבחירות הוא עניין שתלוי במידה רבה בשלטון. כמובן שיש ועדת בחירות, ויש שופטים, ויש כללים, חוקים, פיקוח רב מפלגתי, וכל השאר. אבל – אם מישהו יכול לפגוע בטוהר הבחירות זה קודם כל השלטון. בידו הכוח, בידו המנופים, בידו התקציבים. בישראל שורר כיום שלטון שחלק מהאופוזיציה עד. כדי כך לא סומכת עליו, שהיא לא בטוחה שיאפשר בחירות הוגנות. בצדק – או לא בצדק – זה היסוד לשיעור הגבוה יחסית של תומכי אופוזיציה שאומרים שהם לא בטוחים שהבחירות יהיו הוגנות.
קבלת התוצאות זה כבר לא עניין שתלוי בשלטון. לקבל, או לא לקבל את התוצאות, זה משהו שכל צד יכול לעשות. לכן, בשאלה הזאת מתגלה שגם לתומכי הקואליציה אין אמון רב בצד השני. הם לא מבטאים את חוסר האמון הזה בשאלת טוהר הבחירות, כי גם הם יודעים שאין לאופוזיציה דרך מעשית לשבש את טוהר הבחירות (לפחות לא דרך קלה כמו שיש למפלגות השלטון). הם כן מבטאים את חוסר האמון הזה בשאלה על קבלת התוצאות, כי החשדנות שלהם כלפי הצד השני דומה מאוד לחשדנות של הצד השני כלפיהם. בגרף אפשר לראות את זה יפה: בשאלת טוהר הבחירות, פערים גדולים, בשאלת קבלת התוצאות, פערים מצטמצמים.
מעתה אמרו: תומכי אופוזיציה חוששים שהשלטון יפגע בטוהר הבחירות, או לא יקבל את התוצאות אם לא ימצאו חן בעיניו. תומכי קואליציה מניחים שהשלטון יקיים בחירות הוגנות, אבל חוששים שלאחר שינצחו, הצד המפסיד – האופוזיציה – תסרב לקבל את התוצאות.
האם היא באמת תסרב להכיר בתוצאות? נקווה שלא. נאמין שלא. אבל, לא נסתיר את המוקש שמסתתר בגרף: מכיוון שלאופוזיציה יש פחות אמון בטוהר הבחירות, אכן נראה שיש הסתברות מסוימת שחלקים ממנו יטענו שהבחירות לא היו הוגנות. זה יצדיק בדיעבד יצדיק את החשדנות של הקואליציה בשאלת קבלת התוצאות. אלא אם… אלא אם הבחירות באמת לא יהיו הוגנות (מה שכל אזרח צריך להתנגד לו בכל ישותו).
ספר חדש: התיאוריה של המלחמה מאת עזר גת
