1.
למה לנחש? חכו!
2.
בארה״ב אין קבינט שצריך לתת הסמכה, אין קואליציה שעלולה ליפול, אין מחסום כלשהו שעומד בין הנשיא לבין קבלת החלטה. זו באמת החלטה של אדם אחד. יכול להיות שטראמפ כבר החליט, ורק לא הודיע לנו. יכול להיות שהוא עוד מתלבט. כך או כך, זה הוא ורק הוא. המפקד העליון. עוד סיבה לא לנחש אלא לחכות.
3.
המדיניות האמריקאית מתקיימת כבר כמה עשרות שנים כאשר בבסיסה מתח מובנה. מצד אחד – התחייבות שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. מצד שני – רתיעה גדולה מפעולה נגדה בכוח, בעיקר לאחר ההסתבכות הצבאית בעיראק באמצע שנות האלפיים. טראמפ, כמו קודמיו, ביידן, אובמה, בוש, אמר שני דברים אבל התכוון לאחד בלבד. אמר שלא יהיה גרעין – אמר שהאופציה הצבאית על השולחן. למעשה, היא לא הייתה על השולחן. לא באמת. האיראנים הבינו את זה, וגם ישראל הבינה. מה שעשתה השבוע הוא דבר פשוט: היא אילצה את האמריקאים לבחור איזה מההתחייבויות הסותרות שלהם יותר חזקה. האם ההתחייבות להימנע ממלחמות – או שמא ההתחייבות למנוע גרעין. במובן הזה, ישראל באמת גוררת את טראמפ להחלטה. הוא כבר לא יכול למשוך זמן, ומוכרח לבחור איך להתיר את המתח בין שתי התחייבויות סותרות.
לא קל לחזות את האירועים השנה, אבל תחרות תחזית האירועים של המדד נמשכת – ואולי זה הזמן להצטרף
4.
לארה״ב יש כמה סיבות לפעול. הראשונה: היא לא רוצה גרעין באיראן. השנייה: היא לא רוצה שאיראן תצא חזקה יותר מהמלחמה הזאת, אחרי שתשרוד את המתקפה הישראלית. השלישית: היא רואה באיראן חלק מציר ששותפות בו גם סין ורוסיה. מכה לציר הזה היא מכה לטובת המחנה האמריקאי. הרביעית: יכול להיות שהפור כבר נפל, ושאיראן תוכרע כך או אחרת, ובמקרה כזה מוטב לאמריקאים כמו שתרמו לניצחון, ולא כמי שישראל הסתדרה גם בלעדיהם (אם כי, לא בלי הנשק שלהם). החמישית: הסיכון לא גדול במיוחד. לאיראן יש הרבה פחות כוח היזק מכפי שהיה לה לפני המתקפה של ישראל.
5.
לארה״ב יש כמה סיבות להימנע מפעולה. הראשונה: הנשיא הבטיח לא להתערב במלחמות של זרים. זו מלחמה של זרים. השנייה: לאיראן נותר כוח היזק, ואם תפעיל אותו, הנשיא יצטרך להתמודד עם ביקורת קשה מבית. השלישית: החשש מפני הדרדרות למלחמה רחבה יותר – מבוא למלחמת עולם. זה מה שהאזהרה הרוסית מנסה לאותת לטראמפ כדי למנוע ממנו לפעול.
6.
לאמריקאים יש מסורת: הם באים להטיל את הקלף המנצח, כאשר את רוב העבודה כבר עשו אחרים. כך במלחמת העולם הראשונה, שאליה נכנסו אחרי הקזת דם ממושכת של המדינות האחרות. כך – ואני יודע שאני קצת מגזים כאן בהשוואה לא מאה אחוז רצינית – במלחמת העולם השנייה, שבה מספר הקורבנות הרוסים (יותר מעשרים מיליון) עלה בהרבה על מספר הקורבנות האמריקאים (פחות מחצי מיליון). זו לא אמירה לגנותם, זו טענה על דפוס הפעולה שלהם. הם מתערבים אחרי שהתברר שההתערבות נחוצה מאוד, ולא יקרה מדי. במלחמת ישראל-איראן הדפוס הזה כמעט מובן מאליו. ישראל עשתה את עיקר העבודה, לקחה את הסיכון, הוכיחה יכולת, האמריקאים יכולים לבוא ולהטיל את הקלף המנצח, ואז לקחת קרדיט על הניצחון.
7.
האם יפציץ? התשובה תלויה כנראה בעיקר באיראנים. לטראמפ נמאס לדבר, כך הוא אומר. נמאס לו לגרור רגליים, כך הוא אומר. הוא מצפה לכניעה מוחלטת, כך הוא אומר. אם האיראנים יציעו לו את מה שהוא דורש, קרי, הסכמה לתנאים שלא היו מעלים על דעתם לפני שבוע – שפירושם המעשי סופה של תוכנית הגרעין שלהם – טראמפ לא יידרש להפעיל כוח. אם האיראנים יסרבו לקבל את ההצעה הקשוחה שעל השולחן – טראמפ כנראה יפעיל כוח. כמובן, אפשר להניח שהאיראנים ינסו מיקוח: אולי בכל זאת ההצעה מהשבוע שעבר? אולי בכל זאת לא כניעה מוחלטת, אלא רק כמעט מוחלטת? אם יגיעו לנקודה כזאת, טראמפ יצטרך להחליט איזה חבל הצלה הוא מוכן להגיש להם, כדי להימנע מהצורך לפעול. וכן, יכול להיות שיגיש להם חבל כזה, אבל זה יהיה חבל קצר. ברצותם, יחזיקו בו, ברצותם, ישמטו – ויפלו אל העתיד הלא נודע.
מה תקראו במקלט? הנה ספר מאוד אקטואלי
