כל הסימנים מעידים על תחרות סמויה בין שתי מפלגות על הובלת ״גוש השינוי״. מפלגה אחת – המפלגה של נפתלי בנט, מובילה בתחרות הזאת, אבל ההובלה נשחקת. מפלגה אחרת – ישר של גדי איזנקוט – מאתגרת את המפלגה של בנט. ייתכן שכל זה אינו אלא מבוא לאיחוד של שתי המפלגות. ייתכן שכל זה אינו אלא מבוא להתגברות נוספת של התחרות. ברקע, יש לפחות שני עניינים חשובים שישפיעו על התחרות, ועל הדרך שבה תסתיים.
עניין ראשון: מי המועמד העיקרי להיות ראש הממשלה אם בנימין נתניהו לא יוכל להמשיך להיות ראש הממשלה. נדמה ששני האישים סבורים שהם מתאימים לתפקיד. ברור שיש לא מעט בוחרים שסבורים שאחד משני אלה הוא המועמד המתאים העיקרי לתפקיד. מכאן – תחרות. זו תחרות שיש לה ממד אישי: מי רוצה יותר (וכאן ראוי להיזכר בדבריו של יוסי שריד על גולדה מאיר: היא הכי רצתה). זו תחרות שיש לה ממד טקטי: מי המועמד שמועמדותו תאפשר למתנגדי נתניהו לקושש יותר קולות ממחנה נתניהו.
עניין שני: איך צריך להתארגן גוש המתנגדים לנתניהו במרחב הפוליטי כדי למקסם את פוטנציאל הקולות שלו. זו לא שאלה פשוטה. צריך להבין האם מוטב לרוץ בכמה ראשים, או תחת הנהגה מאוחדת, האם מוטב לאחד שתיים, שלוש או ארבע מפלגות, או להסתפק בפחות – ואם בפחות, איזה נכון לאחד ואיזה להשאיר לנפשן. ברקע כמובן, גם שאלת מיקסום הקולות, וגם האיום של אחוז החסימה, שבאורח מוזר ומעניין מאיים כרגע בעיקר על יש עתיד של יאיר לפיד (4 עד 6 מנדטים בסקרים אתמול).
בשאלת העניין, נדמה לי שבנט הוא היותר אמביציוזי מבין השניים. זה לא לגנותו, ולא לזכותו. זה פשוט נראה כך, לפחות מבחוץ. צריך לומר: ראשי ממשלה הם בדרך כלל אנשים שמאוד רוצים להיות ראשי ממשלה. רק לעיתים רחוקות, אם בכלל, מגיעים לתפקידים מהסוג הזה אנשים שהאמביציה שלהם בינונית. בשאלת התארגנות הגוש, התחרות של בנט ואיזנקוט תשפיע מאוד. אם אחד מהם יתברר כחזק משמעותית יותר מהשני, ההיררכיה תהיה ברורה, ויגזרו ממנה מסקנות בהתאם. לעומת זאת, אם יתברר שאין יתרון מובהק לאחד מהם על השני, התוצאה יכולה להיות מרוץ תלת-ראשי לראשות הממשלה, שיש לו פוטנציאל להקשות על הגוש להקים קואליציה אחרי הבחירות (כי אחד משני מתנגדי נתניהו תמיד יהיה חשוד כמי שעלול להעדיף לשרת תחת נתניהו ולא תחת יריבו מתוך הגוש – וכמובן, החשד העיקרי נופל על בנט גם בעניין הזה).
כמה מנדטים יקבל בנט, וכמה איזנקוט? תחזית הבחירות של המדד מחכה לכם. לחצו כאן
מספרים: הפער בין בנט לאיזנקוט לפי מעט סקרים כלל לא קיים, ולפי רוב הסקרים מצטמצם, אבל עדיין משמעותי. בממוצע הסקרים המשוקלל של המדד, בנט עומד על 17.3 וישר על 11.8 (במספר מנדטים). זה עדיין הבדל. יש סוקרים ששאלו גם על התאמה לראשות הממשלה, ומצאו שאיזנקוט חזק מבנט (סקרי חדשות 12 וזמן ישראל). לא בטוח שזה חשוב, כי העובדה שמצביע של עוצמה יהודית מעדיף את גדי על נפתלי לא תשחק תפקיד בהצבעה שלו. חשובה רק העדפתם של מצביעים שמתלבטים בין שתי המפלגות הללו, ואולי עוד כמה מפלגות (נניח, מי שיעזבו בקרוב את כחול לבן, שכבר ברור לגמרי שאין לה תקנה). וצריך לומר: לא קל לזהות במדוייק את המצביעים האלה, ועוד יותר קשה לדעת את מי מהשניים הללו הם מעדיפים.
ניתן דוגמה: בסקר שהשתתפו בו כחמישים בוחרים לשעבר של ״המחנה הממלכתי״ 36% מהם אמרו שהם רוצים את איזנקוט כראש ממשלה, ו-37% מהם אמרו בנט. כלומר – שוויון. מצביעי ליכוד לשעבר – שכרגע מעדיפים את האופוזיציה – נוטים לבנט. מצביעי יש עתיד מעדיפים את איזנקוט, אבל הם, כמו מצביעי עוצמה יהודית, לא כל כך חשובים. אין קרב אמיתי על הקולות שלהם כי מי שלא יהיה משני אלה, הם בוודאי יעדיפו אותו על נתניהו. אם לקצר, המציאות כרגע היא כך: רוב מצביעי האופוזיציה המובהקים מעדיפים את איזנקוט על פני בנט. רוב המצביעים באיזור ההתלבטות מעדיפים את בנט על איזנקוט. יש כאן כמובן פרדוקס: יכול להיות שרוב מצביעי גוש השינוי יצטרכו לוותר על המועמד המועדף בעיניהם כדי שיוכל להיות שינוי.
אבל לא צריך להגזים גם בהצגת הפער בין שני המועמדים האלה. כאשר בוחנים עם מצביעים מה העדיפות השנייה שלהם, אם לא יבחרו בסוף באפשרות הראשונה שהם מצביעים עליה, ישר היא העדיפות השנייה הפופולרית בקרב מצביעי בנט, ובנט הוא העדיפות השנייה הפופולרית בקרב מצביעי ישר. כלומר, אלה ואלה מבינים ששתי המפלגות האלה הן האלטרנטיבה אחת של השנייה. מה שבהחלט מצביע על אפשרות לאיחוד, או שותפות, כמעשה הגיוני. אלא אם – אלא אם יתברר שיש הרבה מצביעים של בנט שהצבה של איזנקוט לצידו תבריח. ושימו לב לדיוק: אין כמעט אף מצביע של איזנקוט, שיעבור לקואליציה של נתניהו אם יהיה איחוד של איזנקוט עם בנט. יהיו בוחרים שיעזבו, כי הם לא אוהדי בנט, אבל הם יעזבו ליש עתיד, או לישראל ביתנו. לא למפלגת קואליציה. לעומת זאת, יש כמה מצביעים של בנט שצירוף של איזנקוט עלול להזיז אותם לכיוון הקואליציה. כמה בדיוק?
בערך מחצית ממי שהעדפתם לראש ממשלה היא בנט לא רוצים את איזנקוט כראש ממשלה. זה כמובן לא אומר שיעברו לגוש הקואליציה, כי רובם עוד יותר לא רוצים את נתניהו כראש ממשלה (כ-80% ממעדיפי בנט לראשות הממשלה לא רוצים את נתניהו). בדומה, בערך מחצית ממי שהעדפתם לראש ממשלה היא איזנקוט לא רוצים את בנט כראש ממשלה. אבל כאמור, ביחס אליהם הסיכוי יותר קטן. כי הם בודאי לא יעברו לגוש הקואליציה. למה? כי 60% מהם חושבים שממשלה שנשענת על הקואליציה הנוכחית היא ממשלה ״מסוכנת לישראל״. וכן, יש גם בקרב תומכי בנט מי שחושבים כך. אבל הרבה פחות – כ-40%. כלומר, הסיכון שתומך של בנט יחליט לתמוך בקואליציה אם איזנקוט יוצב בראש הרבה יותר גדול מהסיכון שתומך של איזנקוט יחליט לתמוך בקואליציה אם בנט יוצב בראש. זה אולי בדיוק הוגן, אבל כך נראית המציאות הפוליטית כאשר בוחנים מספרים.
הספר החדש של שמואל רוזנר: בואו להתרשם ולרכוש
