1.
מנהיג לאומי צריך לדעת להשתמש במילים. הוא צריך לדעת מתי לומר, ומתי לשתוק. הוא צריך לדעת איך לומר, ואיך לא לומר. הוא צריך להבחין בין נאום כיכרות לבין שיחה דיפלומטית. הוא צריך לזהות מראש כיצד יתפרשו דבריו, ואיזה שימוש יעשה בהם.
יאיר גולן רוצה להיות מנהיג לאומי. המספרים – בשלב זה בסקרים – מלמדים שיש לו סיכוי להיות מנהיג לאומי. אבל האופן שבו הוא משתמש במילים מעלה לפרקים את החשד שאינו בשל לתפקיד של מנהיג לאומי. האופן שבו הוא משתמש במילים מזכיר לעיתים את הסגנון של דודי רולקס אמסלם יותר מאשר את הסגנון – נאמר – של יאיר לפיד, או של בנימין נתניהו.
תאמרו: ׳נתניהו? הרי הוא מסית ידוע!׳ נכון. ידוע – אבל לפחות מחושב. כשנתניהו אומר שבשמאל שכחו מה זה להיות יהודים, או כשאמר שהערבים נוהרים לקלפיות, אלה היו אמירות מתוכננות, מכוונות. אמירות מכוערות, ראויה לכל גינוי. אבל נתניהו אומר את מה שהוא אומר כאשר הוא מזהה מה יש לו להרוויח. מה הרוויח גולן כאשר אמר ש״מדינה שפויה לא מנהלת לחימה נגד אזרחים, לא הורגת תינוקות כתחביב, ולא שמה לעצמה מטרות של גירוש אוכלוסייה”? מה היה מפסיד לו היה מנסח את הדברים שכנראה התכוון לומר ביתר זהירות? כמובן, לאותנטיות יש כוח. לישירות וכנות יש כוח. לפעמים גם לבוטות יש כוח. אבל בכוח הזה צריך ללמוד להשתמש. ואת הכוח הזה צריך ללמוד מתי לרסן.
2.
אני מניח, למעשה משוכנע, שגולן רוצה להציל את ישראל ממה שהוא רואה כהידרדרות אפשרית במדרון מוסרי. על זה אפשר להגיב בארבע צורות: להיות שותף לחשש – גם אם לא לנוסח המפורש של דברי גולן. להיות שותף לחשש – אך לחשוב שאסור לבטא אותו בקול רם. לחשוב שהחשש מופרך – וסכנת הידרדרות לא קיימת. לחשוב שאין בכלל צורך בדאגה שמא יפגעו חפים מפשע בצד האויב. בשעת מלחמה מה שנחשב הוא רק השמירה והדאגה לצד שלנו. נדמה שאת כלל הישראלים אפשר לחלק לקבוצות בערך על פי הקטגוריות האלה.
מצביעיו העתידיים של גולן, וגם כמה מהמצביעים שעוד נותרו במחנה של יאיר לפיד, ואולי עוד כמה מצביעים למפלגות אחרות, שותפים לחשש של גולן. זה כמובן לא אומר ששמחו על נוסח דבריו – אבל הם שותפים לחשש, ולכן רבים מהם, להערכתי, רבים מכפי שאפשר היה לדמיין לנוכח דיווחי התקשורת הנרגשים על מבול הגינויים, יסלחו לו על הבוטות. גולן היה בוטה כאשר הזהיר בערב יום השואה מפני ״תהליכים״, שכסגן רמטכ״ל לא היה צריך לדבר עליהם כפי שדיבר. אבל תומכיו זוכרים לו את דבריו ההם לטובה. הוא היה בוטה, ישיר, וסיכם את מה שרבים מהם מרגישים גם היום.
בקבוצה השנייה נמצאים אישים כמו הרמטכ״ל, איל זמיר, שיש לו אחריות לחיי חיילים, ואולי כמו בני גנץ, ואולי כמו לעוד כמה שהגיבו בחריפות לדבריו של גולן, לא מפני שאינם מודאגים מרמתה המוסרית של ישראל, ולא משום שהם משוכנעים שאין סכנה לרמתה המוסרית של ישראל, אלא משום שהם חוששים מפני השלכות אמירותיו של גולן על מעמדה של ישראל, על יכולתה להילחם, על כוחה למנוע מעצרים של קצינים היוצאים לחו״ל, על הצלחתה בבלימת ניסיונות להטיל על ישראל סנקציות. המבקרים האלה של גולן סבורים שיש דברים שראוי לפעול נגדם בצנעה.
בקבוצה השלישית נמצאים הלא מודאגים. אלה שחושבים שהכל בסדר, צה״ל פועל על פי החוק והדין הבינלאומי, חייליו מקפידים על אמות מידה מוסריות, קציניו נמנעים מפעולות מפוקפקות. נכון, יש פוליטיקאים שמדברים לא יפה, מחשידים את ישראל שלא לצורך במדיניות שאינה לגיטימית – אבל אלה פוליטיקאים שמדברים שטויות, ולא פוליטיקאים שמנחים ומכוונים את הפעולות בשטח.
וישנה הקבוצה הרביעית. זו כנראה הקבוצה שמדאיגה את גולן. הקבוצה שאינה מודאגת לא משום שהיא משוכנעת שישראל מתנהלת באופן מוסרי, אלא משום שלא אכפת לה אם ישראל מתנהלת באופן מוסרי. מה גודלה של הקבוצה הזאת? שאלה טובה. הנה רמז. רוב אזרחי ישראל אומרים שיש לעשות מאמץ שלא לפגוע בחפים מפשע. הם רוצים לנצח – ורוצים להשתדל שהניצחון לא יושג בלי לנסות – לנסות – להימנע בפגיעה מחפים מפשע. במקביל, כמעט מחצית מאזרחי ישראל היהודים אומרים שלא אכפת להם. כלומר, הם לא אומרים את זה בדיוק כך. חלקם אומרים שצריך לפגוע בכמה שיותר תושבים בעזה. זו ממש קריאה אקטיבית לא להתחשב בשאלה מי מעורב בלחימה ומי לא. רובם (33%) אומרים שצריך ״לנצח ולא חשוב איך״.
יש טעם לדבר על גיוס חרדים? בואו לצפות בפרק הראשון בסדרת סרטונים חדשה מבית המדד
3.
נניח שאינכם שייכים למחנה הרביעי, זה שמוסר לא נחשב בעיניו. האם הנתונים האלה הם סיבה לדאגה?
הביטו בהם (הם מלפני שנה אבל לא השתנו משמעותית מאז). אפשר לפרש אותם בכמה דרכים, כפי שכבר הדגמנו בטור קודם. אפשר להניח שמי שסימנו את התשובה ״לנצח ולא חשוב איך״ פשוט רוצים להדגיש עד כמה הם רוצים לנצח. אפשר להניח שגם הם מן הסתם מעדיפים להימנע מפגיעה מיותרת במי שלא צריך, אבל לא רצו לבחור בתשובה שעלולה להעיד על רצון מופחת בניצחון.
ואפשר לפרש את הנתונים גם לחומרה. השאלה קבעה במפורש שמדובר על ״לנצח תוך השתדלות״. כלומר, לא להתפשר על הניצחון, אבל להוסיף לו השתדלות. מי שרוצים מדיניות מוסרית במסגרת האפשרויות, ובלי לוותר על הצורך החיוני של ישראל לנצח במערכה, יכלו ללא קושי לבחור באפשרות הזאת, ואם לא בחרו בה, כנראה שבאמת לא אכפת להם אם תהיה או לא תהיה השתדלות לשמור על ערכי לחימה כפי שמקובל בצה״ל.
נחשוף כאן עוד משהו: חזרנו ממש לאחרונה על שאלה דומה בסקרים במגזרים מסוימים. התשובה נשארה די דומה, גם כאשר הוצגו אפשרויות קצת אחרות. ישראלים רבים בעלי עמדות ימין מובהקות מוותרים על בחירה באפשרות של ״השתדלות״ ומעדיפים ניצחון ללא השתדלות.
כבר קראתם את הספר החדש של ישראל קנוהל?
מה המשמעות הסמלית של הצבת הכרובים בשער גן העדן?
מה פשר הזעקה ״קדוש קדוש קדוש״ של השרפים?
מהו התוהו ומהו הבוהו?
מה המחלוקת הגדולה של ישעיהו וירמיהו?
האם השטן כן או לא הסית את דוד?
ומדוע התנכל לאיוב?
