טור זה פורסם במקור באתר N12
לראש הממשלה נתניהו יש יתרון אישי, ויש לו בעיה קבוצתית.
יתרונו: הוא מועמד מוכר מאוד, שעדיין מועדף במאבק ראש בראש על פני רוב יריביו. מי יותר מתאים, נתניהו או בנט? יש יותר ישראלים הסבורים שנתניהו מתאים יותר מבנט להיות ראש ממשלה. נתניהו או ליברמן? כנ״ל. נתניהו או איזנקוט? כנ״ל. בחלק מהמקרים, הפערים לא גדולים, וגם מצטמצמים. אולי כאשר לאופוזיציה יהיה ראש אחד, מוסכם, יתברר שכולם מתכנסים סביבו, ושהוא עובר את נתניהו בסקרי התאמה לראשות הממשלה. זה בהחלט ייתכן, משום שכרגע, למרות שלנתניהו יש יתרון, אין לנתניהו רוב – כלומר, פחות ממחצית הישראלים חושבים שהוא המתאים ביותר להיות ראש ממשלה. הוא מוביל על האחרים, כי אותו רוצים קצת יותר מאשר כל אחד מהם לחוד (דוגמה אחת מהסקר האחרון של חדשות 12: בהשוואה בין נתניהו לאיזנקוט, נתניהו זכה ל-42% תמיכה מול איזנקוט שזכה ל-36%).
בעייתו: נתניהו רץ כשהוא גורר על רגלו משקולת כבדה. משקולת הקואליציה. כי אמנם יש לא מעט ישראלים שרואים בנתניהו את המועמד הכי מתאים להיות ראש ממשלה, אבל גם מהם רבים לא רוצים שבישראל תמשיך לשלוט הקואליציה הנוכחית. על כל אלה – תומכים שלו, אבל לא של הקואליציה – נתניהו יצטרך להיאבק, ולשכנע אותם באחד משני דברים. או שישכנע אותם שעם כל הכבוד להעדפה הקואליציונית שלהם, מה שבאמת חשוב זה מי ראש הממשלה. או שישכנע אותם שבסיבוב הבא כבר תהיה לו קואליציה אחרת, מורחבת, ממותנת. לדוגמה – קואליציה עם בני גנץ (אם ימצא דרך לעבור את אחוז החסימה).
מה יתרונו העיקרי של נתניהו בעיני תומכיו? רוב מי שרוצים את נתניהו כראש ממשלה גם לאחר הבחירות, חושבים שהוא חכם יותר ממועמדים אחרים. מה חסרונו הגדול של נתניהו בעיני מתנגדיו? כמחצית ממי שלא רוצים אותו כראש ממשלה גם לאחר הבחירות הקרובות, חושבים שפחות אכפת לו מהעם והמדינה לעומת מועמדים אחרים. שוב – יתרון ברור, חסרון ברור. אבל בצד אלה מתחבא עוד שיקול שיש לו תפקיד: נתניהו עומד למבחן הציבור כאשר לצידו ממשלה וקואליציה שגוררים אותו למטה. אין לא נבחרת להציג, אין לו קבוצה שעולה על המגרש כדי לסייע. אף אחד מהשרים והשרות בממשלה לא מקבל ציון גבוה יותר מזה של נתניהו. כמעט כולם מקבלים ציון נמוך ממנו. דוגמאות: שר הבטחון, ישראל כץ, זוכה לפחות אמון מאשר נתניהו (סקר INSS מדצמבר: פער של 7%). כך גם שר האוצר, השר לביטחון פנים, שר המשפטים, שר החינוך, למעשה, כל מי שהסקרים בחנו, כולל חברי כנסת כמו בועז ביסמוט, מהליכוד, שהוא יו״ר ועדת חוץ ובטחון, או חבר הכנסת שמחה רוטמן, ראש ועדת חוקה (כמה מנדטים הליכוד יקבל בבחירות? לחצו כאן להשתתף בתחזית הבחירות של המדד).
התוצאה המצטברת היא של פער קבוע, נמשך, בין האמון בראש הממשלה לבין האמון בחבורה שמקיפה את ראש הממשלה (הממשלה, הקואליציה, כל סקר לפי מה שהוא שואל). לקראת הבחירות, זה אומר שנתניהו ירצה להבליט את עצמו, ולהסתיר כמה שיותר מהשותפים שלו. אבל לחלקם לא יהיה עניין מיוחד להסתיר את עצמם, כי גם הם נאבקים על כל מיני דברים: מקום בפריימריס, תפקיד בממשלה הבאה, הירושה של נתניהו, הבולטות במחנה הימין, אחוז החסימה. מבחינת נתניהו, נוכחות בולטת של גולקנופף במערכת הבחירות היא תקלה. מבחינת נתניהו, נוכחות בולטת של בן גביר במערכת הבחירות היא תקלה. מבחינת נתניהו, נוכחות בולטת של ישראל כץ במערכת הבחירות היא תקלה. וגם טלי גוטליב, עמיחי אליהו, מירי רגב, צבי סוכות. אתם רואים מישהו מהאישים האלה בוחר להסתתר?
למה בעצם הקואליציה היא משקולת? כדי להסביר את התשובה לשאלה הזאת צריך להוסיף עוד פרט לניתוח. בקרב בוחרי האופוזיציה, המתנגדים הטבעיים של נתניהו, כמעט אין הבדל בין ראש הממשלה לבין החבורה התומכת בראש הממשלה בכנסת ובממשלה. למתנגדי נתניהו אין אמון בנתניהו ואין להם אמון בקואליציה של נתניהו. אפשר לראות את זה בגרף. הפער המשמעותי באמון – הפער לטובת נתניהו לעומת הקואליציה – הוא דווקא בקרב בוחרי הקואליציה, הקהל שאותו נתניהו רוצה להחזיר אליו, או לשמור איתו. במילים אחרות: למי שבחרה ב-2022 ביש עתיד אין אמון בנתניהו ואין אמון בקואליציה שלו, בשרים שלו, בממשלה שלו. לעומתה, למי שבחרה ב-2022 בליכוד יש בדרך כלל אמון בנתניהו, אבל יש לה הרבה פחות אמון בקואליציה שלו, בשרים שלו, בממשלה שלו. לבוחרת של יש עתיד אין התלבטות: היא תצביע נגד נתניהו ונגד הקואליציה. לבוחרת של הליכוד יש התלבטות: האם להצביע לליכוד כדי לקבל שוב את ראש ממשלה שהיא רוצה (נתניהו), או להימנע מהצבעה לליכוד כדי לא לקבל שוב את הקואליציה שהיא דווקא לא רוצה (הקואליציה הנוכחית).
כאן נכנסת כמובן שאלה נוספת: האם הבוחרים שרוצים את נתניהו ולא רוצים את הקואליציה מאמינים שיש להם סיכוי לקבל גם וגם – גם את נתניהו שהם רוצים (כי הוא הכי חכם), וגם קואליציה אחרת, כי את זאת הם לא כל כך רוצים. זאת שאלה שלא קל להשיב עליה, וגם היא מתפצלת לפחות לשני סעיפים. הראשון – האם יש סיכוי שנתניהו ירצה קואליציה אחרת מזו שיש לו. השנייה – האם יש סיכוי שיהיו מפלגות שאינן מפלגות הקואליציה הנוכחית שיסכימו לשבת תחת נתניהו.
על השאלה השנייה כבר ענינו בחצי רמז: זו הסיבה שבגללה נוח לנתניהו שתהיה מפלגה ברוח גנץ שיושבת בין שני הגושים. זו המפלגה שתאפשר לו להציג לבוחרים מתלבטים אפשרות מפתה: אותו נתניהו – לא אותה קואליציה. על השאלה הראשונה יתנהל מאבק. יריביו של נתניהו ינסו להדביק לו את הקואליציה חזק ככל האפשר. הם יטענו, שהוא לא הקים אותה כי לא הייתה לו ברירה – הוא הקים אותה כי זה מה שהוא רוצה באמת. הוא רוצה יריב לוין ורפורמה משפטית כוחנית, הוא רוצה תמיכה חרדית בתמורה להזרמת משאבים ופטור מגיוס, הוא רוצה בן גביר וסמוטריץ׳, שאמנם מאתגרים אותו מימין, אבל אין להם אלטרנטיבה שלטונית מלבדו. כמובן, אם יהיה מי שיסכים להצטרף לקואליציה בנוסף לכל אלה, נתניהו יקבל אותו בזרועות פתוחות. אבל החבורה הזאת היא הבסיס, היא יסוד מחנה נתניהו. נתניהו ינסה לומר לבוחרים דבר אחר לגמרי: בדיוק כמו הקבוצה הקצת מתלבטת מקרב בוחריו הוא מעדיף קואליציה אחרת. הוא הקים את הקואליציה הנוכחית כי פשוט לא הייתה לו ברירה. תנו לו הזדמנות ותראו הרכב פחות לעומתי, יותר מרכזי, יותר נוח לכלל הציבור. בסיבוב הבא, בלי חרמות, זה ייראה לגמרי אחרת.
רוב הנתונים המופיעים בטור הם מתוך סקרים שנערכו על ידי צוותהמדד . הנתונים בגרף חושבו לאחר איסוף וניתוח מחדש של כ-30 סקרים של המדד ושל שלושה מכוני מחקר: JPPI, INSS ו-IDI (המכון למדיניות העם היהודי, המכון למחקרי בטחון לאומי והמכון הישראלי לדמוקרטיה). עורך סקרי המדד: שמואל רוזנר. תכנות וניתוח: נח סלפקוב. תחקיר: יעל לוינובסקי. פיקוח סטטיסטי: פרופ׳ דוד שטיינברג.
בעניין הספר החדש של שמואל רוזנר…
