1.
אין טעם לשאול אם ההסדרה עומדת בציפיות שהיו לנו. אין טעם לשאול אם ההסדרה מבטאת ניצחון או הפסד. אין טעם לשאול אם ההסדרה מוצאת חן או לא מוצאת חן בעיני הציבור. יש טעם לשאול רק שאלה אחת: האם לישראל הייתה אפשרות טובה יותר מההסדרה. אפשרות ריאלית טובה יותר מההסדרה. אם התשובה שלילית – טוב שנעשתה הסדרה. אם התשובה חיובית – כלומר, אם הייתה אפשרות ריאלית טובה יותר – כדאי שמישהו יציג אותה. אמירות בנוסח ״היה צריך להמשיך את המלחמה״, שאין בצידן הסבר מפורט על יעדי המשך והדרך להשיג אותם, הם לא אמירות רציניות.
2.
האם לישראל הייתה אפשרות טובה יותר מההסדרה? זו כמובן לא שאלה של ״כן״ ו״לא״ אלא שאלה שיש בה ממד הכרחי של הערכת הסתברויות במציאות דינמית, ומול הרבה מאוד משתנים לא ידועים. כלומר: הערכת סיכויים להשגת תוצאה טובה יותר (נניח, הכרעה מוחלטת ופירוק סופי של חיזבאללה), לעומת הערכת סיכונים להשגת תוצאה גרועה יותר (נניח, דשדוש של עוד שנה, כולל מחיר בדם ובמשאבים, כדי לחזור בדיוק לאותה נקודה). בעניין הזה צריך לומר משהו שלאזרחים קשה לשמוע: להנהגה יש כלים יותר טובים לבצע הערכה כזאת. בעיקר משום שהיא חשופה ליותר מידע (אנחנו לא יודעים מה אומר דונלד טראמפ לרון דרמר כאשר הם נפגשים, אבל נתניהו יודע; אנחנו לא יודעים את מצב מלאי החימושים של חיל האוויר, אבל נתניהו יודע). ובמילים אחרות: כאשר אנחנו, האזרחים, מעריכים את הסיכויים והסיכונים לעתיד אנחנו עושים זאת על סמך פחות מידע. ולא שמידע מבטיח מישהו מפני טעויות, כי גם המידע שיש לראש הממשלה ולקבינט הוא מידע חלקי (גם הם לא יודעים מה יהיו החישובים של איראן בעוד חודשיים). אבל בכל זאת יש להם יותר מידע, ולכן אין לנו מנוס מלקוות שההערכה שלהם טובה משלנו.
3.
מה שנאמר בסעיף הקודם נכון כמובן, בשתי הסתייגויות.
הראשונה – אם אנחנו יודעים שלהנהגה יש סדרי עדיפויות שאנחנו לא מקבלים. זה מצב שבו הפער הוא לא פער מידע והערכה אלא פער עמדה. לדוגמה: אם ההנהגה אומרת שהיא רוצה להשאיר צבא ברצועת עזה כדי להקים ישובים יהודיים בעזה – זו עמדה שנובעת משאיפה ליעד מסוים. אם זה הנימוק להשאיר צבא בעזה, מי שאינו רוצה להגיע ליעד כזה יחלוק על הנימוק ולכן גם על המדיניות.
השנייה – אם אנחנו חושדים שלהנהגה יש מניעים נסתרים שמטים את שיקול הדעת שלהם. זה מצב שבו הפער הוא לא פער מידע והערכה אלא פער אמון. דוגמה: אם ההנהגה אומרת שהיא רוצה להשאיר צבא ברצועת עזה כדי לוודא שחמאס לא חוזר לשלוט ברצועה – אבל האזרחים חושדים שזו טענה שקרית, ושהסיבה האמיתית לרצון להשאיר צבא ברצועה הוא להקים ישובים יהודיים בעזה. במקרה כזה אזרחים שחושדים שההנהגה לא אומרת אמת, במידה והם עצמם מתנגדים לישוב רצועת עזה, יחלקו על המדיניות.
4.
נחזור מעזה לצפון. לא במקרה קל יותר להציע הסתייגויות שנוגעות לעזה מאשר כאלה שנוגעות לצפון. במקרה של עזה, שאלות אידיאולוגיות מונחות על השולחן בגלוי. יש מי שמדברים במפורש על התיישבות יהודית בעזה, או על עידוד הגירת פלשתינים מעזה, או על כל מיני מטרות אחרות שיש להן הקשר אידיאולוגי מובהק. במקרה של הצפון תופעה כזאת קיימת רק בשולי השוליים. במקרה של הצפון הוויכוח – אם יש ויכוח – הוא על שאלות שאפשר לכנות ״טקטיות״. מה הדרך המיטבית – כלומר, זו שבשקלול סופי יש בה סיכוי יותר גדול ויש בצידה סיכון יותר קטן – להשיג את התוצאה שכולם מסכימים עליה: בטחון סביר לתושבי הצפון. כאמור, בוויכוח טקטי כזה יש לממשלה יתרון מובנה, משום שהיא חשופה ליותר מידע. וחוץ מזה, היא שנושאת באחריות לקבל את ההחלטה. אפשר להסכים או לא להסכים להערכת המציאות של הממשלה, אבל אין סיבה להניח שההחלטה שלה התקבלה מסיבות לא ענייניות.
צפו: האתגר החרדי בשישה פרקים
5.
ממשלות טועות. הן טועות כל הזמן. זה בלתי נמנע. יכול להיות שגם הפעם ממשלת ישראל טועה, ומסכימה להסדר שאיננו מיטבי. ויכול להיות שמבקריה טועים, וההסדר שהסכימה לו הוא ההסדר המיטבי. ונזכיר שוב – לא ״טוב״ אלא ״מיטבי״. הכי טוב שאפשר להגיע אליו בנסיבות שנוצרו. יש קושי גדול לדעת ברמת בטחון גבוהה האם ההסדר שישראל הסכימה לו הוא הסדר מיטבי. למעשה, לעולם לא נדע, כי בסופו של דבר נקבע הסדר אחד, וכל האפשרויות האחרות נשארות בגדר ניחוש בנוסח ״מה היה קורה אילו…״. אבל יהיו בכל זאת סימנים שיאפשרו לנו לשפוט בדיעבד את ההחלטה ללכת להסדר. אם בעוד שנה יתברר שרוב תושבי הצפון מסרבים לחזור לבתיהם, זו תהיה תוצאה גרועה, שאולי תעיד על כך שהממשלה קיבלה החלטה לא מיטבית. וגם לזה צריך להוסיף סייג: יכול להיות שתושבי הצפון לא יחזרו לבתיהם כי ההחלטה לא מיטבית, ויכול להיות שלא יחזרו לבתיהם כי המעטפת שהמדינה תספק להם במובנים אחרים – בנייה מחדש, שיקום, תמריצים, עידוד מורלי, תשומת לב, התחשבות ברגישות ובחרדה שלהם – היא שלא תהיה מספקת. כלומר, אנחנו נראה את התוצאה – הצפון דליל בתושבים – ועדיין נדרש לפענח האם הסיבה היא הסדרה לא מיטבית בלבנון, או טיפול לא מיטבי באוכלוסייה.
6.
נדמה שכבר עכשיו אפשר לומר, שהממשלה לא עשתה עבודה טובה בדיאלוג עם תושבי הצפון. היא לא התחשבה מספיק בצורך לרתום אותם להסדרה כשותפים, כי יעד ההסדרה הוא השפעה על התנהלות עתידית שלהם (יחזרו או לא יחזרו). זה דבר שעוד אפשר לנסות לתקן. ואפשר לומר עוד דבר: אם כמה מבכירי השרים בממשלה היו עוברים לגור על גבול הצפון, באחד הישובים, זה היה מעשה סמלי חשוב. ובהיפוך: העובדה שעד כה אף שר, או חבר כנסת מהקואליציה שתמך בהסדרה, לא הודיע שבכוונתו להתגורר בשנתיים הקרובות בצפון, כי הוא סומך על כך שהחלטת הממשלה אכן תביא בטחון לתושבים – העובדה הזאת מטרידה, וגם מצערת.
7.
כדאי לזכור שמהלכים מסוג הסדרה ממשיכים להבחן ולהישפט לאורך תקופה ארוכה. שאלת ההסדרה תעמוד למשפטים חוזרים הרבה אחרי שנתניהו כבר לא יהיה ראש הממשלה. כמו ההתנתקות מעזה אחרי עידן אריאל שרון. תמיד יהיה מי שיאמר: ההתנתקות הייתה שגיאה. תראו מה קרה. ותמיד יהיה גם מי שיאמר: ההתנתקות הייתה החלטה נכונה, ומה שקלקל אותה היה המדיניות של הממשלות שבאו לאחר ההתנתקות. הלקח מזה די ברור, ואנחנו שומעים אותו כמו מנטרה בימים האחרונים אבל ראוי לחשוב לעומק על המשמעות שלו: יישום ההסדרה בחודשים ובשנים הבאות יהיה חשוב לא פחות, ואולי יותר, מהשאלה מה יש בהסכם ההסדרה. אולי ההתנתקות הייתה נחשבת להצלחה יותר, אם הממשלות שבאו אחרי שרון לא היו מאפשרות לחמאס לצמוח לארגון-מפלצת. אולי ההסדרה תיחשב בעתיד להצלחה, אם הממשלות שיבואו אחרי נתניהו לא יאפשרו לחיזבאללה לחזור לממדים של ארגון-מפלצת.
8.
וגם על זה צריך לומר משהו: הבטחות בנוסח ״נגיב בעוצמה על כל הפרה״ טובות כסיסמאות שיווק של הסדרה. במציאות יקרה מה שתמיד קורה. בכל פעם שתהיה הפרה של ההסכם – ואין ספק שיהיו הפרות, כי חיזבאללה בלי הפרות הוא לא חיזבאללה – ישראל תעמוד מול השאלה שעמדה מולה כעת. מה הצעד המיטבי בנסיבות החדשות שנוצרו. ייתכן שהצעד המיטבי תמיד יהיה תגובה עוצמתית על כל הפרה. ייתכן שעם הזמן יוצרו נסיבות שיגרמו להנהגה הישראלית לחשוב שהצעד המיטבי אינו תגובה עוצמתית על כל הפרה. איזה נסיבות יכולות להביא למסקנה כזאת? כל מיני נסיבות, בינלאומיות, אזוריות, כלכליות, פוליטיות. וגם שכחה. אי אפשר שלא לקחת בחשבון גם את העובדה שהזמן שוחק את כוחן של טראומות, ושמה שנראה היום – רק שנה וקצת אחרי 7 באוקטובר – כמו ״לא יעלה על הדעת״ – ייראה בעתיד אחרת. רוצים הוכחה? הנה אחת שקל לשלוף: המחדל המודיעיני של אוקטובר 2023 מזכיר באופן מצמרר את המחדל המודיעיני של 1973. איך זה קרה לנו פעמיים? התשובה היא ״שכחה״. חמישים שנה עברו, ושכחנו כמה מלקחי מלחמת יום כיפור. גם את לקחי 7 באוקטובר נשכח. לא לגמרי, כמובן, ולא כל כך מהר, אבל באופן חלקי, ועם הזמן. זה תהליך טבעי, ובמובן מסוים גם רצוי.
9.
משפט סיום: בסעיף הקודם כתבתי ״נשכח״ במבט לעתיד. אבל האמת היא שחלק מלקחי 7 באוקטובר כנראה שכבר שכחנו (יריב לוין, אני מסתכל עליך).
בואו לקרוא פרק ולרכוש: על אסטרטגיית על. ספר חדש על ניצחון במדיניות ומלחמה
