בתוך ארבעה שבועות קצרים, הנשיא טראמפ שינה באופן דרמטי את כיוון מדיניות החוץ של ארה”ב. מה שהופך את ארה”ב לבעלת ברית פחות אמינה ומסיג אותה ממחויבויות גלובליות בדרכים שיעצבו מחדש את מערכת היחסים של אמריקה עם העולם.
כל זה – ציטוט. פסקה ראשונה מתוך כתבה בעמוד הראשון של העיתון השמרני וול סטריט ג׳ורנל. בחרתי בציטוט מהג׳ורנל, כי אם הייתי בוחר בציטוט מניו יורק טיימס, מייד היה קם מישהו וצועק שהטיימס לא כותב על טראמפ כתיבה ניטרלית (מה שנכון), ושלכן אי אפשר לקבל את מה שכתוב בפסקה הזאת (מה שלא נכון). אז הנה: כתבה בעמודי החדשות של הג׳ורנל. לא טור דעה. לא חלוקת ציונים. ניסיון לתאר מציאות חדשה, מרתקת, מפחידה, מסוכנת, מטלטלת, יבחר כל אחד את התואר המתאים בעיניו. במרכזו של הניסיון הזה נמצאת כמובן אוקראינה. עם כל הכבוד למה שקורה בישראל, ותכף נגיע לזה, הדרמה של מדיניות החוץ האמריקאית מתחוללת עכשיו על הגבול שבין אירופה לבין אסיה.
ישנה החבטה החזקה במדינות אירופה שהדהדה בנאומו של סגן הנשיא ג׳יי די ואנס לפני שבוע. חבטה שמנהיגי היבשת עוד לא החליטו כיצד להתמודד איתה. ישנה החבטה החזקה עוד יותר באוקראינה ובנשיאה, ולודימיר זלנסקי. מי שהתרגל למעמד של מנהיג אמיץ, מעורר השראה, דוגמה ומופת, הפך בפיו של מנהיג העולם החופשי, נשיא ארה״ב, לדיקטטור שיש להזיז מהדרך. טראמפ מדבר עם הרוסים, אך לא עם האוקראינים, על עתידה של אוקראינה. הוא מתכונן לוותר בשמה על נכסים וקרקעות. הוא מתכוון לאלץ אותה לקבל תנאים של כניעה.
למה? אפשר להציע כל מיני סיבות. המיאוס מהמלחמה, המיאוס מהצורך לממן אותה, הרצון להתקרב לרוסיה כדי להרחיק אותה מסין, ההנחה שאוקראינה בכל מקרה לא תוכל לנצח, עניינים כלכליים שלא את כולם אנחנו בהכרח יודעים, עניינים כלכליים שאנחנו כן יודעים – כמו יכולת של חברות אמריקאיות לחזור לרוסיה. סיבות למה שעושה טראמפ לא חסרות. או תירוצים. כך או כך, טראמפ עושה את שלו. הוא ״הופך את ארה”ב לבעלת ברית פחות אמינה״, כמו שנכתב בג׳ורנל.
האם רבע מיליון פלשתינים יעזבו את עזה כבר השנה?
האם יתגייסו לצה״ל יותר מ-5000 חרדים כבר השנה?
בואו להתחרות בתחזית האירועים של המדד
אין טעם לחלק ציונים להתנהלות שלו. הוא כמובן אומר לא מעט דברי שקר, וטוען טענות מופרכות. מי שרוצה להזדעזע מזה, יכול למצוא אלף סיבות, אבל זעזוע לא יועיל. טראמפ נבחר זה עתה לארבע שנות כהונה שרק התחילו. הוא הנשיא – הוא המחליט בהרבה מאוד עניינים – הוא המייצג את הסנטימנט האמריקאי כפי שיבוא לידי ביטוי במדיניות פנים וחוץ בשנים הבאות. במקום להזדעזע, יש הכרח לנסות להבין, ולהיערך. זה לא יהיה קל, משום שהמדיניות לא לגמרי בהירה. אבל במידה שהיא בהירה נדמה שאפשר להגדיר אותה כך: טראמפ לא רוצה להיות מנהיג העולם, או השראה לעולם, או מצפן מוסרי, או משב רוחני, או שוטר, או כוכב הצפון. הוא רוצה רק לדאוג לאמריקה, במובן הכי צר של ההגדרה: שתהיה חזקה ככל שאפשר, עשירה ככל שאפשר, מוגנת ככל שאפשר.
מה שמביא אותנו לשאלת ישראל. עד עכשיו, נראה שישראל מרוצה מאוד מהשבועות הספורים שהנשיא על כסאו. הוא כפה תהליך של הפסקת אש והחזרת חטופים, לא היסס להשמיע איום על חמאס כאשר הארגון ניסה להתחכם, הציע שינוי דרמטי של גבולות הגזרה האפשריים בחיפוש אחר פתרון לבעיית עזה (גירוש), גיבה את ישראל, חימש אותה, התעלם ממחאות של מנהיגי ערב (מצרים וירדן). טראמפ של החודש האחרון הוא נשיא שמציע לישראלים חלום – ובאופן משונה, הוא מציע אותו לישראלים שמתקשים להסכים ביניהם. חלום לישראלים שרוצים לסיים את המלחמה ולהחזיר את כל החטופים (טראמפ יכפה שלב ב), חלום מקביל לישראלים שרוצים להמשיך במלחמה עד לסוף שאיש לא יכול היה להעלות על הדעת (טראמפ יבנה ריביירה).
מטבע הדברים, ייתכן מאוד שאחד או יותר מהחלומות האלה לא יתממש. או שכן? מי יודע מה הנשיא מתכנן. אולי יכפה את שלב ב, ואחר כך יכפה גם הגירה ובניית ריביירה. אם בצלאל סמוטריץ׳ חושב שיוכל לעמוד על דרכו, כדאי לו לבקש תרגום מסודר של מה שטראמפ מעולל לזלנסקי. אם עבדאללה מלך ירדן חושב לעמוד על דרכו – עליו אפשר לסמוך שכבר קרא את התרגום המסודר של מה שטראמפ מעולל לזלנסקי. כך או כך, בינתיים הישראלים מרוצים מטראמפ, כי הוא בעד מה שרובם רוצים. רובם רוצים את המשך עסקת החטופים (66% בסקר JPPI, 57% בסקר אקורד), וטראמפ הוא האיש שהתניע אותה. רובם תומכים ברעיון של הגירה החוצה מעזה (69% בסקר JPPI, 66% בסקר אקורד), וגם זה מבית היוצר של טראמפ.
אבל מעל השאלות הנקודתיות, של מה שקורה עכשיו, יש מציאות גאו-פוליטית החדשה. האם הישראלים מבינים אותה? לא בטוח שהם מקדישים לה מספיק תשומת לב, אבל גם אם כן, יתקשו להחליט מה היא מבשרת. אפשרות ראשונה: טראמפ מטלטל את כל מה שלא מוצא חן בעיניו בעולם – אבל ישראל היא מדינה שהוא מחבב, מסיבות שלא בטוח שכל כך חשוב מה הן, ולכן אותה לא יטלטל. הוא אמנם בריון מסוכן, אבל הבריון המסוכן שבעדנו. אפשרות שניה: טראמפ מטלטל בכל רגע נתון את מה שהוא מרגיש צורך לטלטל, וגם תורנו בהחלט עלול להגיע. לבריון מסוכן אין חברים, יש לו רק אגרופים. ישראל תזדקק להרבה תושייה כדי לחמוק מהם.
נדמה שחלק גדול מהישראלים מבינים שזה המצב. כלומר, מבינים ששתי האפשרויות פתוחות. בגלל זה רק מיעוטם אומרים שיש להם ״אמון רב״ שטראמפ ״יעשה מה שצריך״ (21%), ויותר מהם אומרים שיש להם ״אמון מסויים״ בנשיא האמריקאי (56% בסך הכל, 62% מהיהודים, בסקר JPPI של פברואר). כמובן, זה עדיין מלמד ששיעור הישראלים שיש להם אמון בטראמפ גבוה הרבה יותר משיעורם של אזרחי רוב מדינות העולם שיש להם אמון בטראמפ (כולל האמריקאים), אבל מלמד במקביל שהאמון בא עם כוכבית. אנחנו נותנים בו אמון, ומזהים שהוא מסוג המנהיגים הלא צפויים, שלכו תדעו מתי יתהפכו ועל מי.
למה יש רוע בעולם? אם עוד לא קראתם, זה הזמן!?
