ישראל היא סעיף אחד, ולא המרכזי, על סדר יומו של נשיא חדש-ישן, בעל מרץ בלתי נדלה, ורצון עז לשבור את הכלים. אין דרך לנסות להבין מה הוא מנסה לעשות כאן, בלי להבין מה הוא מנסה לעשות בכלל: לשנות את סדר היום, לקעקע מסורות קבועות, לחזק את מעמדו של הנשיא – בעיקר לחזק את מעמדו של הנשיא. דונלד טראמפ בא לשנות, והוא בא לשנות בכוח אישיותו. מה שעשו עשרות, מאות, דיפלומטים, כלכלנים, גנרלים, פקידים בכירים, משפטנים, לפני בואו של טראמפ, כל זה זז הצידה. הנשיא החדש חושב מחדש, על הכל. לפעמים המסקנות מחרידות, לפעמים הן אידיוטיות, לפעמים הן מרעננות. בעלת הטור החכמה מייגן מקארדל הציעה השבוע לכולם לא ליפול שוב למלכודת של ״סינדרום השיבוש של טראמפ״. כלומר, לא להיכנס לבונקר שממנו כל הרעיונות של טראמפ נראים מסוכנים (כי זה טראמפ) או שכולם נראים נפלאים (כי זה טראמפ). כך ראוי שגם ישראלים יתייחסו לרעיונות שלו. יהיו מהם מסוכנים, יהיו מהם נפלאים. כל מקרה לגופו.
מה שטראמפ הציע אתמול לישראל הוא שחרור מכבלים. ישראל היא מדינה שמתנהלת כל העת עם חצי עין לכיוונו של הבית הלבן. איזו פעולה תהיה מקובלת על הבית הלבן, מה לא יהיה מקובל עליו, כמה לא מקובל עליו, איך יגיב אם ישראל תעשה כך, איך יגיב אם תעשה אחרת. דוד בן גוריון התעורר בוקר אחד, ביוני 1949, וגילה שהנשיא הארי טרומן דורש שישראל הצעירה תקלוט בחזרה מאה אלף פליטים פלשתינים מימי מלחמת העצמאות. או שהיחסים ינותקו. ישראל נאלצה לתמרן מול הדרישה הזאת. אותו בן גוריון גילה בוקר אחד, כמה שנים אחר כך, שלנשיא אייזנהאואר אין שום כוונה לאפשר לישראל להישאר בחצי האי סיני אחרי מבצע קדש. ישראל נאלצה לתמרן גם מול הדרישה הזאת. מנחם בגין התעורר בוקר אחד, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, וגילה שהנשיא רונלד רייגן נחרד מההפצצות בביירות, ותובע שייפסקו. ישראל נאלצה לתמרן גם מול הדרישה הזאת.
גם לטראמפ יהיו דרישות מישראל, כאלה ואחרות, והתמרון עשוי להיות מסובך. אבל כרגע אין לו דרישות. כרגע יש לו הצעות מרחיקות לכת, מטלטלות, שהמשמעות של אחת מהן היא רישיון להרוג – פשוטו כמשמעו. ייפתחו שערי הגהנום, משמעו שישראל יכולה לפעול בלי מגבלות מעבר לאלה שתטיל על עצמה.
תחזית האירועים של המדד: בואו לחזות אם העזתים יעזבו את עזה. אולי תזכו בפרסים
זאת הצעה מעניינת, וגם מסוכנת. הבית הלבן הגביל את ישראל לאורך השנים, לפעמים זה פגע במאמציה בתחומים שונים, לפעמים זה הציל אותה מעצמה. הסרת המגבלות על פעולותיה של ישראל משמעה שישראל תצטרך לקבוע בעצמה את המגבלות. ויש לה סיבות לקבוע מגבלות: יש חיילים שצריך להימנע מלסכן שלא למטרה הכרחית. יש אזרחים חטופים שישראל רוצה לחלץ, ולטראמפ קצת פחות אכפת מהם. יש חברה ישראל שקרועה גם כך, מקוטבת גם כך, ושפעולה ללא מגבלות עלולה לסכן את הלכידות שלה. יש צה״ל ודמותו המוסרית. יש את הצורך להביט במראה ולהרגיש שאנחנו לא רק מנצחים אלא גם אנושיים ומוסריים. כל אלה שיקולים שלטראמפ פחות אכפת מהם, וישראל תצטרך לשקול בעצמה.
אם אתם מניחים שישראל היא מבוגרת ואחראית – היא וממשלתה – יש סיבה שתהיו מרוצים מהסרת המגבלות. יהיה נוח יותר לממש אינטרסים חיוניים כאשר המעצמה הדומיננטית תאפשר לישראל לפעול בלי לקחת בחשבון שיקולים שאינם של ישראל. ישראל לא מימשה את מלוא תוכניותיה כאשר הפציצה בלבנון, בין השאר בגלל התנגדות אמריקאית. היא המתינה זמן רב לפעולה בלבנון – יואב גלנט האשים בזה את נתניהו, אבל ייתכן שנתניהו אשם רק בזה שהבין את המגבלה האמריקאית טוב יותר מגלנט. ישראל גם לא שיתקה תשתיות לבנוניות, היא לא פגעה במדינה הלבנונית. בדיעבד, ייתכן שמה שעשתה הספיק כדי להפיק הישג משמעותי מול חיזבאללה. בדיעבד, ייתכן שטוב שפעלה תחת מגבלות מסוימות. אבל לא בטוח.
בשבועות הקרובים נגלה מה קורה כאשר ישראל מרגישה משוחררת יותר. נגלה אם היא מתפתה למהלכים מסוכנים, נמהרים, כי בלי הבלם האמריקאי, בלי שיקול הדעת המעצמתי, היא מאבדת את היכולת לחשוב בסבלנות ובזהירות – או שנגלה את ההפך: כאשר האחריות מוטלת על כתפיה, בלי יכולת להיתלות בתירוץ אמריקאי (״לא תקפנו כי וושינגטון לא אפשרה״), היא מתנערת מהטון המרדני והגישה המתבגרת, ועוטה גלימת מבוגרים. זה לא אומר שתפעל בהכרח יותר בתקיפות או פחות בתקיפות, זה אומר שתפעל בחוכמה על פי התנאים ששוררים ועל פי המטרות שהגדירה. אם צריך לפתוח את שערי הגיהנום – תפתח. אבל אם לא צריך – לא תפתח סתם, רק בגלל שטראמפ מאפשר. אם צריך לפוצץ את עסקת החטופים – תפוצץ. אבל אם לא צריך – ואם זה לא תואם את מטרותיה כפי שהממשלה מגדירה אותן – לא תפוצץ סתם, כי עכשיו אין תירוץ אמריקאי להתקדם.
למה יש רוע בעולם? קיראו את הספר החדש של ישראל קנוהל
