לישראלים יש הרבה ציפיות מנשיאים אמריקאים. ואם להיות בוטה: יותר מדי ציפיות. לפעמים נדמה שאנחנו שוכחים שנשיאים אמריקאים לא נבחרים כדי לטפל בנו, לעזור לנו, לממש את החלומות שלנו. הם נבחרים כדי לנהל, כמידת יכולתם, את ארה״ב. את הכלכלה שלה, את מדיניות ההגירה שלה, את יחסי החוץ שלה. הם נבחרים כדי לקדם את האינטרסים שלה. במקרה הטוב, האינטרסים שלנו מתאימים לאינטרסים של האמריקאים, כפי שהנשיא (והקונגרס) מבינים אותם, ואנחנו מרוויחים. במקרה הפחות טוב, האינטרסים שלנו לא מפריעים לאינטרסים של האמריקאים, ואנחנו לא מרוויחים ולא מפסידים. במקרה הכי פחות טוב, האינטרסים שלנו מפריעים לאינטרסים של האמריקאים. זה המקרה שבו נשיא אמריקאי מפעיל לחץ על ישראל לעשות את מה שבעיניה היא לא צריכה לעשות.
על השאלה הנוגעת למדיניות ארה״ב, מדיניות ישראל ועסקת החטופים צריך לדבר בכמה רמות.
רמה ראשונה: מה טוב לישראל לעשות עכשיו. על זה מתנהל ויכוח בתוך ישראל. הציבור – בהכללה – רוצה עסקת חטופים. הציבור – בהכללה – מוכן לוויתורים כואבים לצורך עסקת חטופים. אבל זו תהיה טעות להסיק שהציבור מוכן לכל ויתור כדי לקדם עסקת חטופים. יש ויתורים רבים ששנויים במחלוקת. יש ויתורים מסוימים שלפחות תיאורטית הציבור לא תומך בהם (כפי שפירטתי כאן).
רמה שנייה: מה מתאים לאינטרס האמריקאי. במפתיע, על זה כנראה אין ויכוח במקום שבו מתנהלים ויכוחים רלבנטיים בסוגיה הזאת. גם הממשל הדמוקרטי היוצא של ג׳ו ביידן, וגם הממשל הרפובליקני הנכנס של דונלד טראמפ, הגיעו למסקנה שהאינטרס האמריקאי הוא עסקה עכשיו, בתנאים הלא קלים לעיכול שיש על השולחן. למה הגיעו למסקנה כזאת? נדמה שכאן יש הבדל: ביידן רוצה את העסקה כבר מזמן, משום שהוא סבור שישראל מיצתה את מה שיכלה לעשות בעזה, ושיש להביא סוף לשפיכות הדמים. טראמפ רוצה את העסקה משום שיש לו עניינים דחופים אחרים שהוא רוצה להתפנות אליהם עם כניסתו לתפקיד, והסיפור של עזה הוא מטרד שעלול לגזול ממנו זמן ומשאבים שנדרשים לו בזירות אחרות.
רמה שלישית: כמה ישראל צריכה להתעקש מול הממשל בשאלת העסקה. כאן יש כמובן צורך לשוב לרמה הראשונה. מי שחושבים שגם האינטרס הישראלי מחייב עסקה, לא יתעקשו מול הממשל – משום שהם תומכים בעמדת הממשל. לעומת זאת, מי שחושבים שהאינטרס הישראלי אינו מחייב עסקה (ובטח לא את העסקה שעל השולחן) צריכים להכניס למערכת השיקולים שלהם משתנה נוסף. התנגדות לעסקה פירושה עימות עם ממשל אמריקאי חדש שיש להם ממנו ציפיות, ועם נשיא חדש שאינו ידוע בסבלנותו המופלגת למתנגדים מבית ומחוץ.
מלבד השאלות הפוליטיות המובנות מאליהם (מה הבוחרים רוצים, מה משתלם אלקטורלית) זה מה שמנהיגים בימין הישראלי מתמודדים איתו כעת. מצד אחד – עסקה שאינם חפצים בה. ואגב, אין סיבה להניח שההתנגדות שלהם אינה עניינית ומנומקת. היא עניינית ומנומקת ככל שפוליטיקאים יכולים להציג עמדה עניינית ומנומקת. מצד שני – ממשל חדש שיש להם ממנו ציפיות, ושאינם רוצים להרגיז.
מה אומרים החרדים, ומה אומרת המציאות: סרטון חדש של המדד
תחזית האירועים של המדד: בואו לחזות אם תהיה התנחלות ברצועה והאם טראמפ יבוא לבקר. אולי תזכו בפרסים
הציפיות הן מרכיב מפתח. כאשר אין ציפיות מהממשל – נניח, המקרה של ממשל ברק אובמה באמצע העשור הקודם – התנגדות למהלכים שלו באה באופן טבעי. לא תמיד היא אפשרית, לא תמיד היא מצליחה, אבל לנסות בוודאי שצריך. הציפיות הגבוהות מממשל טראמפ הן שמקשות הרבה יותר על ההחלטה להדוף את הלחצים שלו (שוב, בקרב ישראלים שמתנגדים מהותית לפרטי העסקה). ולכן עכשיו נשאל: כמה הציפיות באמת גבוהות?
התשובה קצת יותר מורכבת וקצת פחות חד משמעית ממה שנדמה. בסקר המדד הישראלי של JPPI שמתפרסם השבוע, נשאלו כמה שאלות על טראמפ, לקראת כניסתו לתפקיד. שאלה אחת היתה שאלה ישירה של שביעות רצון: ״האם כישראלי/ת את/ה באופן כללי מרוצה או לא מרוצה מהעובדה שדונלד טראמפ יהיה נשיא ארה״ב בארבע השנים הבאות?״ 41% מהציבור ״מאוד מרוצים״, אבל צריך לקחת בחשבון שהנתון הזה מושפע מאוד מהשיעור הנמוך מאוד של ערבים שמאוד מרוצים מהבחירה בטראמפ (11%). בקרב היהודים 49% מרוצים מכך שטראמפ יהיה הנשיא, ועוד 20% ״קצת מרוצים״, ובסך הכל כמעט שבעים אחוז שמרוצים מול כרבע שלא מרוצים (בקרב הערבים יותר מ-40% לא מרוצים, ועוד רבע ״לא יודעים״).
שאלה על מרוצות כללית היא שאלה של השוואה: כמה אתה מרוצה מהמצב שנוצר, לעומת האפשרות האחרת. מהי האפשרות האחרת? שקמלה האריס היתה נכנסת לבית הלבן. נדמה לי שעל השאלה הזאת התשובה שמעידה על שביעות רצון גבוהה נוגעת בין השאר לאלטרנטיבה. בהינתן האלטרנטיבה, הישראלים מאוד מרוצים. מקרב בוחרי הליכוד, 82% מאוד מרוצים. הציונות הדתית, 80% מאוד מרוצים. ש״ס, 88% מאוד מרוצים.
אבל כאשר נכנסים לשאלה הפרטנית של ציפיות מתגלה, כאמור, תמונה קצת יותר מורכבת. כן – הישראלים (היהודים) מרוצים מהעובדה שטראמפ הנשיא, אבל כמה אמון יש להם ״שדונלד טראמפ יעשה את הדבר הנכון בטיפול בסוגיה הישראלית-פלסטינית?״ כאן הגרף נוטה בחדות כלפי מטה: ל-13% בלבד יש ״אמון רב״ בנשיא הנכנס בסוגיה הזאת.
תאמרו: טוב, זה ברור. למרכז, לשמאל, לערבים, אין אמון רב בטראמפ בסוגיה הזאת, כי כל אלה מבינים שהוא עומד להגשים את החלומות של הימין!
זה נכון ולא נכון. כן – לימין יש אמון רב יותר בטראמפ מאשר למרכז ולשמאל ולערבים בכל סוגיה, כולל בסוגיה הפלשתינית. אבל לא – לימין אין אמון מרקיע שחקים בנשיא. וזה עוד לפני שנודע על הפעלת הלחצים בשאלת עסקת החטופים. שימו לב: 83% ממי שמגדירים את עצמם ימין אמרו שהם ״מרוצים מאוד״ מהכניסה של טראמפ לבית הלבן. אבל רק 32% אמרו מהם שיש להם ״אמון רב״ שהנשיא הנכנס ״יעשה את הדבר הנכון בטיפול בסוגיה הישראלית-פלסטינית״. ל-49% יש ״אמון מסויים״ בנשיא בסוגיה הזאת. מה ההבדל בין אמון רב לאמון מסויים? זה ההבדל בין מי שבטוח שהנשיא בצד שלו, לבין מי שנדמה לו שזה כך, או שהוא מקווה שזה כך, אבל שלוקח בחשבון גם אפשרות אחרת, בהכירו את הנפשות הפועלות.
שימו לב במיוחד למצביעי הציונות הדתית. כמעט 80 מצביעים של המפלגה השיבו לסקר. זה מספר לא מבוטל. לכמה מהם ״אמון רב״ בטראמפ בסוגיה הפלשתינית? התשובה: 18%. ל-65% מהם ״אמון מסויים״ בנשיא הנכנס. ל-10% ״אין אמון״ (בשאלה הזאת הוצעו שלוש דרגות אמון, והאפשרות ״לא יודע/ת״).
מה זה אומר? שהימין הישראלי אכן מאוכזב בחלקו מהעסקה שעל השולחן, ורואה בה התקפלות תחת לחץ. שהימין הישראלי אכן מאוכזב מעמדתו של טראמפ, ורואה בה סימן מדאיג למה שעוד עלול לבוא. וגם – שהימין הישראלי מופתע לרעה, אבל לא מוכה בתדהמה. מלכתחילה, התקוות שתלה בטראמפ היו תקוות עם כוכבית, תקוות עם סימן שאלה, תקוות שבצידן צרצור מטריד של חוסר ודאות. השאלה על טראמפ הוצגה במסגרת הסקר בתחילת החודש. ברור שיהיה מעניין להציג אותה שוב גם בסופו.