השר אופיר סופר, איש הציונות הדתית, שלח מכתב לראש הממשלה. זה מכתב שבו יש תלונה מוצדקת ואבחנה מוטעית.
סופר צודק בתלונתו כאשר הוא כותב לראש הממשלה, ש״לאחרונה נשמעות בקרב ההנהגה הפוליטית החרדית אמירות שאינן מתיישבות עם רוח התקופה בעניין חשיבות השירות בצה”ל בכלל, ובתפקידי לחימה בפרט״.
סופר טועה באבחנתו כאשר הוא כותב לראש הממשלה, באותו מכתב, ש״הנחת היסוד בהעברת חוק הגיוס היא כי ניתן יהיה להגיע להישגים אמיתיים בשיתוף פעולה, ולא במהלכים חד-צדדיים של הוצאת צווים״.
לא בטוח שאני מבין את כוונת המכתב. השר סופר נמנה כבר מזמן על הרשימה הקצרה יחסית של חברי קואליציה, שהודיעו שלא יאפשרו העברה של חוק פטור גורף לחרדים משירות צבאי. מצד שני, וזה כנראה גם עניין של אידיאולוגיה וגם עניין של טמפרמנט, הוא הצליח לעשות את זה בלי לריב עם אף אחד ובלי להרגיז אף אחד. הוא באמת רוצה ״תהליכים בשיתוף פעולה״. המכתב ששלח לנתניהו, מעיד על שני דברים.
האחד – סופר מרגיש שישנה התרופפות באופן שבו חברי קואליציה מדברים על חוק הגיוס. בעבר, גם המנהיגים החרדים, שהתעקשו בנחרצות שגיוס לא יהיה, הקפידו בדרך כלל לא לומר דברים מקוממים ממש בשעה שחיילים נמצאים בשדה הקרב. הם הקפידו – לפחות חלקם הקפידו – לעטוף את המסר הסרבני במילים רכות. אבל לא עוד. בחלוף הזמן, וכנראה בגלל תחושה של התחזקות וצבירת כוח פוליטי, החלו לומר ללא כסות של נימוס את מה שהם מתכוונים לו באמת: אף אחד לא יתגייס.
השני – סופר מבין שרגע האמת מתקרב. עוד רגע יחל מושב החורף. תגיע העת לעסוק בתקציב. כנראה שהתקציב לא יוכל לעבור – את זה החרדים אומרים בלי לכבס מילים – אלא אם יעבור חוק פטור, ויוחזרו ההקצאות לתלמידי הישיבות. סופר מזכיר לנתניהו במכתב שאי אפשר יהיה להעביר כל חוק, בכל מתכונת, בכל אווירה ציבורית. רוצים להעביר חוק? אפשר לנסות. אבל למה גם לתקוע אצבעות בעיניים?
אבל מה סופר רוצה באמת? אפשר להציע שהוא רוצה לסמן שפטור מלא לא יהיה. לא בתמיכתו. הוא מכון רק לפטור שלוקח בחשבון את צרכי המינימום של מערכת הבטחון. זה אומר 3000 מגויסים בשנה הראשונה. כלומר, 3000 מגויסים יותר ממה שהחרדים מתכוונים לתת. 3000 לא רק על הנייר, אלא גם בפועל. סופר מסמן במכתב גם את שאלת האחריות האישית של הסרבנים לסרבנותם. זו שאלה חשובה מאוד. הוא מזכיר שאי אפשר להסתפק עוד באחריות מוסדית, כללית, מעורפלת, של כל מיני ״מכסות״ שכנראה לא ימולאו. צריך להתעקש על אחריות אישית: מי שקיבל צו ולא התייצב, יצטרך לשאת בעונש. הנה דרך פשוטה לבחון עד כמה הקואליציה רצינית בטענתה שהיא מתכוונת להעביר חוק גיוס שיענה בהדרגה על צרכי הצבא. אם יהיו סנקציות אישיות על חמקנים וסרבנים – אולי היא מתכוונת למשהו. אם לא יהיו סנקציות אישיות – היא בעצמה חמקנית וסרבנית.
האם סופר מסמן קו בחול, רק קצת יותר עמוק, וקצת יותר נחרץ, לקראת הרגעים המכריעים. כלומר, מזהיר את נתניהו בנימוס שלא יוותר לחרדים יותר מדי. או שאולי הוא רק מאותת לנתניהו, שהוא דווקא מוכן לוותר כמה שצריך, אבל שכדי שיהיה בסדר, כדי שאפשר יהיה לוותר בלי סערה ציבורית, צריך לדאוג לעניין הקטן הזה, שהחרדים יפסיקו לדבר בשפה כל כך מקוממת, שרק מעלה את הטמפרטורה ומספקת תחמושת למתנגדי החוק. מצד אחד, הוא שלח מכתב. אז ייתכן שהוא מבין שצריך לסמן קו בחול. מצד שני, אם הוא עדיין מאמין ש״ניתן יהיה להגיע להישגים אמיתיים בשיתוף פעולה״ סימן שלא הפנים את המציאות שהוא עומד מולה. סימן שהוא עדיין מחפש את הפתרון הקל: הסכמה שלא תחייב עימות. האמת העצובה שסופר יצטרך להתמודד איתה היא שאו שתהיה הסכמה – והחוק יהיה לא מספק, או שיהיה חוק מספק – ואז יהיה עימות.
בואו לצפות. האתגר החרדי ב-6 פרקים: סדרת סרטונים בהפקת המדד
וכמובן, השאלה החשובה איננה איך אני או אתם קוראים את המכתב. השאלה היא איך נתניהו קורא את המכתב. האם הוא קורא ורושם לעצמו תזכורת לבקש מגולדקנופף לרסן את לשונו, כדי שהכל יהיה בסדר. או שהוא קורא ורושם לעצמו תזכורת לבדוק עם אופיר סופר איזו פשרה הוא מוכן לקבל ואיזו פשרה תגרום לסופר להביך את הקואליציה בהתנגדות מהדהדת (ומן הסתם תגרור התנגדות של חברי קואליציה נוספים).
בשבועות האחרונים ניכר שהקואליציה צברה בטחון. ההצטרפות של גדעון סער וחבריו הרחיבה את שורות התומכים הפוטנציאליים בחוק גיוס נוח לחרדים. היא גם הציבה איום פוליטי פעיל מעל לראשו של שר הבטחון, יואב גלנט, שהוא שעמד עד כה כמכשול להעברת חוק שמשמעותו פטור. זו הסיבה לאמירות הבוטות של מנהיגי החרדים. זו הסיבה למה שנראה כמו האצה של המשא ומתן על נוסח של חוק. נדמה שאצל הקברניטים נפלה החלטה. אם רוצים לתאר אותה בצורה קצת פומפוזית, אפשר לומר שנפלה החלטה לקחת סיכון. מה מהות הסיכון? הקואליציה תעביר חוק פטור – שהיא תכנה חוק גיוס – ותקווה לטוב. כלומר, היא תקווה שהציבור לא יעלה על בריקדות, תקווה שהמילואימניקים לא יגיבו באופן קשה, תקווה שנשות המילואימניקים, ואימהות הסדירים, לא יצאו לרחובות. היא תקווה שבגלל המצב – מלחמה – או המצב הנפשי – תחושת חוסר אונים – הציבור ירטון אבל לא יגיב.
זה סיכון, כי הרבה מאוד חיילים נמצאים בשדה הקרב. זה סיכון, כי המדינה זקוקה לקשב מלא שלהם. זה סיכון, כי צווים ממשיכים לצאת, לעוד סבב ועוד סבב. זה סיכון, כי דם ממשיך להישפך. אין הרבה מה לומר מעבר לזה: האתגר החרדי הוא אתגר מורכב (אני מסביר אותו ב-6 סרטונים שאת כולם אפשר לראות כאן). לכנסת יש הזדמנות גדולה להתחיל את ההתמודדות אתו. בסופו של חשבון, זו הזדמנות שכרוכה בסיכון משני סוגים. סיכון אחד – לכל מה שהזכרנו. סיכון שני – לשלמותה של הקואליציה. מכאן והלאה, כל חבר וחברת כנסת ומצפונם, והערכתם את גודל הסיכון, והבנתם את גודל האתגר, ודבקותם בעקרונות, ודבקותם בכיסא, ויכולתם לייצר מנופי לחץ, ונחישותם להגיע לתוצאה טובה למדינת ישראל לטווח ארוך. רובם יודעים מה המינימום שיש הכרח לעשות. אם יעשו או לא, זו כבר שאלה אחרת.