בלב מדיניות החוץ של דונלד טראמפ מסתתרת סתירה פנימית: הוא הנשיא שרוצה להחזיר את אמריקה לעידן של הסתגרות, על גבול הבדלנות, של ריאליזם, של איפוק מדיני. להיות אמריקה של שנות העשרים של המאה הקודמת. במקביל, הוא גם הנשיא שרוצה להחזיר את אמריקה ״להיות שוב גדולה״, הסיסמה שנטבעה במרוץ לנשיאות של רונלד רייגן, נשיא שהחזון שלו דמה הרבה יותר לזה של וודרו וילסון, מאשר לזה של קלווין קולידג׳. במילים פשוטות: טראמפ הוא נשיא שרוצה ריסון – טראמפ הוא גם נשיא שרוצה ניעור. ואלה מטרות מנוגדות, כפי שניכר במסרים ההפכפכים, המבלבלים, שיוצאים מהבית הלבן. הוא רוצה לשנות הסדרים, לפתוח הסכמים, לעצור מלחמות, לנצח את סין, להשתלט על שטחים. נשיא שאמר שיפסיק להיות השוטר של העולם, ומנהל את מדיניות החוץ האמריקאית השאפתנית ביותר של ארצו מזה כמה עשורים. יש שיאמרו, מאז כהונתו של הנשיא הארי טרומן.
חמושים בתובנה הכללית הזאת יש לגשת לניתוח של מה שעשוי או צפוי לקרות בדיאלוג בין ארה״ב לבין איראן, ושבצדק מטריד גורמים בישראל. חמושים בתובנה הכללית הזאת יש לנסות להעריך – בלי שום ודאות – מה מטרתו של טראמפ, וכיצד הוא מנסה להגיע אליה.
נפתח במה שטראמפ עושה אחרת: הוא מאמין בכוח, הוא מאמין בצורך להוציא יריבים משיווי משקל, הוא מאמין בצורך לנהל משא ומתן קשוח. רבים ממבקריו של טראמפ טוענים, ולא בלי סיבה, שהתנהלותו הכוחנית, הבוטה, פוגעת במה שנקרא ״הכוח הרך״ של ארה״ב. חלק ממה שעושה את אמריקה למנהיגת העולם זו העובדה שהעולם נושא אליה עיניים, רואה בה מודל של דמוקרטיה, של קידום ערכים ליברליים, של שוק חופשי, של בית גידול למדע, טכנולוגיה, אמנות. לא במקרה צעירים בכל העולם רוצים לעבור לאמריקה – הרבה יותר מכפי שצעירים מאמריקה רוצים לעבור לכל העולם. כן, זה כמובן פועל יוצא של רמת חיים גבוהה. זה גם פועל יוצא של הידיעה, שבאמריקה אפשר לעוף גבוה, להגשים חלומות.
אין ספק שטראמפ פוגע ב״כוח הרך״ של האימפריה האמריקאית. הוא רודף את האוניברסיטאות (יש לו נגדן כמה טענות צודקות), הוא מתכתש עם העיתונות (שגם נגדה יש לו כמה טענות צודקות), הוא מרים חומת מכסים שתפגע בשוק החופשי (גם לזה יש כמה סיבות שצריך להתייחס אליהן בכובד ראש), הוא מתנכל למהגרים (שוב, לא בלי נימוק). הוא שולט בגסות, בפראות, בנקמנות. על אלה אין סיבה טובה להגן, אלא אם מניחים שצריך מטאטא מהסוג הזה כדי לנער מדינה גדולה ונינוחה מדי, שבעה מדי, מסורבלת מדי. כך או כך, המחזה לא נעים. העולם מביט בארה״ב, ורואה מקום שאיבד הרבה מקסמו.
אמריקה במיטבה כמנהיגת העולם – נניח, בימיו של הנשיא טרומן – ידעה להשתמש ב״כוח רך״ מגובה ב״כוח קשה״. היא ידעה להחזיק אלה גדולה, עטופה בכריכת לבד. או אם תרצו, אגרוף פלדה, שעליו כפפות רכות מעור צבי. טראמפ ויתר על הכפפה, מה שחושף את האגרוף והופך את אמריקה למדינה פחות נעימה. מצד שני, וגם זה חשוב, הוא לפחות לא ויתר על האגרוף כפי שעשו כמה נשיאים לפניו: אלה נותרו עם הכפפה אבל ויתרו על האגרוף. הנה, מתבררת מאליה היררכיית הכוח והנשיאים: הטובים ביותר הם מי שמסוגלים להיראות רכים, מבלי שיריביהם יניחו שהאלה והאגרוף נשכחו ונזנחו. הכי פחות טובים, הם מי שניסו לטפל כמעט בכל בעיה בכפפות נעימות, ושכחו שכפפה ללא גיבוי של אגרוף מתחתיה היא כפפה ריקה, ללא מחץ. טראמפ מגלם את האפשרות השלישית – כוח ברוטלי בלי כפפה. כאמור, זה שוחק מאוד את קסמה של אמריקה. אבל אם צריך לבחור, או קסם או כוח, כנראה שבזירה הבינלאומית הכוח עדיף.
האם ישראל תפציץ את מתקני הגרעין באיראן בשנת 2025? זה הזמן להצטרך למשחק התחזית של המדד
טראמפ יושב מול האיראנים לשיחה ללא כפפה. הוא מאיים, הוא מתעתע, הוא מנסה להפחיד. בלי כוח רך, הוא לא יכול להתהדר בגיבוי בינלאומי נרחב למהלכים שלו, ולא מושיב מול השולחן ״קואליציה״. הוא מתיישב בעצמו. האם האיראנים יכולים להניח שאיומיו הם איומי סרק, שהוא רק מדבר, ולא יפעל? אם יניחו כך, זה יהיה הימור גדול. הרבה יותר גדול מהימור דומה בימי הנשיאים ביידן ואובמה. הרבה יותר גדול מהימור דומה בימי הנשיא קלינטון. אולי אפילו יותר גדול מהימור בימי הנשיא בוש – שאמנם יצא למלחמה גדולה, אבל רק משום שקדמה לה פרובוקציה בדמות פיגועי 11 בספטמבר. האיראנים לא עושים פרובוקציות מהסוג הזה. הם פשוט מתקדמים בדרכם לפיתוח של נשק גרעיני, שישנה את המאזן האסטרטגי במזרח התיכון.
האגרוף של טראמפ הוא פינת החדשות הטובות. מכאן לפחות טובות: טראמפ כבר הוכיח שאין לו עניין בידידים, או באינטרסים שלהם. הוא מתכתש עם קנדה, עם מקסיקו, עם דנמרק הקטנה והשקטה, עם כלל מנהיגי האיחוד האירופי. הוא השפיל את ולודימיר זלנסקי האוקראיני, משום שיש לו רצון לגדוע את המעורבות האמריקאית במלחמה מול רוסיה. הוא מוציא את הכוח האמריקאי מסוריה, משום שלא במיוחד אכפת לו מה יעלה בגורלה של סוריה. הוא מנסה לנתק מגע, לקצץ במחויבויות, להתרחק מבעיות שקשה לפתור במהירות, ושאינן בהכרח הבעיות שלו. המלחמה בעזה היא דוגמה: אחרי כמה שבועות של מעורבות, טראמפ בסך הכול ניתק מגע מעזה. שישראל תעשה כרצונה, שהעזתים יסבלו, שמישהו אחר ינסה לפתור את המשבר. יכול להיות שזו גישה נכונה, מרעננת, לעומת הגישה הטרחנית של ממשלים קודמים, שבכל פעם שהתגלע משבר היו שולחים לכאן גדודים של פקידים מעונבים בתקווה לעשות סדר. אבל לניתוק מגע יש גם מחיר. לפעמים נוח שהאמריקאים לא כאן. לפעמים יהיה לא נוח – וגם אז הם לא יהיו כאן.
בעובדה שטראמפ החליט לוותר בשלב זה על מתקפה צבאית ולפנות לערוץ של משא ומתן אין שום הפתעה. אם כבר, מה שמפתיע בדיווח של הניו יורק טיימס הבוקר הוא דווקא האפשרות המשתמעת שטראמפ שקל ברצינות מתקפה בטרם משא ומתן. אם באמת שקל. אם שקל ברצינות ולא רק העמיד פני שוקל. מלכתחילה, וכבר כמה חודשים, די ברור שהשאלה הגדולה היא מה יקרה אם וכאשר טראמפ יבין שהאיראנים מורחים זמן, מתחמקים, משקרים.
אם ירגיש שהם משפילים אותו, הוא עלול בהחלט להגיב בכוח. שלא כמו הנשיא אובמה (ומקרה אסד והנשק הכימי יוכיח), טראמפ איננו נשיא שמקבל יריקה וקורא לזה גשם.
אבל ייתכן שלא ישפילו אותו, רק יתישו אותו, ולזה הוא עלול בהחלט להגיב בהתנתקות. וכמובן, ישנה גם אפשרות שיציעו לו מוצא של הסכם, נוח להם, נוח לו – לא בהכרח נוח לישראל. הסכם שיאפשר לו להכריז על שיפור כלשהו לעומת הסכמים קודמים (אם יהיה שיפור במציאות או לא זה פחות חשוב, טראמפ קובע מהי האמת שצריכה להיאמר, ולא נותן לאמת לקבוע מה טראמפ צריך לומר). הסכם שיקשה על ישראל לפעול נגד איראן. הסכם שלנתניהו יהיה קשה להתנגד לו בעוצמה שאפיינה את ההתנגדות להסכם של אובמה ב-2015.
אובמה היה רך – מה שהקל על איראן במשא ומתן, אבל גם הקל על נתניהו להתנגד לתוצאה. טראמפ הוא הכל חוץ מרך – מה שאולי יקשה על איראן במשא ומתן, אבל בלי ספק יקשה גם על נתניהו (או כל מנהיג ישראלי אחר) להתנגד לתוצאה. רצינו מנהיג אמריקאי שמאמין בכוח? קיבלנו. נותר רק לראות מה יעשה בו, והיכן תורגש נחת זרועו.
למה יש רוע בעולם? בואו לקרוא את הספר החדש והמטלטל של ישראל קנוהל
