דונלד טראמפ הוא נשיא מתעתע. הוא גם בדלן וגם כוחני. ישראלים חוששים מבדלנות, אבל אוהבים כוחנות. ובלבד שהיא מופנית לאויבי ישראל, או לטובת מטרות שישראל מעוניינת בהן. הוא נשיא שלא נותן מתנות בחינם. הוא אילץ את קולומביה לקבל מהגרים, בתמורה למדיניות המכסים הנוחה יחסית שהיא נהנית ממנה. בסוף השבוע העלה מכסים על יבוא ממקסיקו, סין וקנדה, צעד כלכלי שנוי במחלוקת. הוא פגע ביחסים עם קנדה – קנדה! – השכנה הידידותית והשקטה מצפון. כלומר, אין לו סנטימנטים לאף אחד.
בדלנות, כוחנות, העדר סנטימנטליות, תועלתנות. ונוסיף שטראמפ אוהב גם פרסום, אוהב את אור הזרקורים, ואוהב כיבודים. אומרים שהוא רוצה את פרס נובל לשלום. אולי. ברק אובמה קיבל את הפרס, סתם כך, וטראמפ מן הסתם לא רואה סיבה שהוא לא יקבל אותו. מה יעשה כדי לקבל אותו? אולי יעצור את מלחמת רוסיה באוקראינה. אולי יעצור את מלחמת ישראל בעזה. אולי ישכין שלום בין ישראל לבין סעודיה. אולי יצוצו הזדמנויות חדשות.
כל אלה נתוני רקע לביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון השבוע. ועוד אחד: טראמפ בתנופה, פועל מהר, באגרסיביות, להשיג מטרות קרובות, לייצר תחושה של עשייה נמרצת. הוא לא רוצה לבזבז זמן כי אין לו הרבה זמן. ארבע שנים וזהו. ובהן הוא מתכוון לחולל מהפכה גדולה, שתעמיד אותו בשורה אחת עם נשיאים אחרים שחוללו מהפכות.
מכל זה אפשר ללמוד כמה דברים:
הראשון – ישראל תעשה מאמץ ניכר מאוד לא לעמוד בדרכו, לא לקלקל את תוכניותיו, לא לערער על מטרותיו. לנסות לשכנע אותו אפשר, באמצעות מקורבים, באמצעות נימוקים, באמצעות חנופה. אבל להתקוטט לא כדאי. תשאלו את הקנדים. תשאלו את המקסיקנים.
השני – ראש ממשלת ישראל מן הסתם ייקח בחשבון שגורלו הפוליטי לא מעניין את טראמפ. לנשיא אין סנטימנטים לאף אחד, בטח שלא לנתניהו. ועוד פחות מזה לבצלאל סמוטריץ׳. ראש הממשלה יצטרך להתאים את המהלכים הפוליטיים שלו לדרישות של טראמפ, ולא לשכנע את טראמפ לשנות את הדרישות שלו כדי שיתאימו למהלכים הפוליטיים.
השלישי – טראמפ ירצה הישגים, ומהר. אם נתניהו נושא איתו במזוודה פיתוי להישג מהיר, זה יכול לעבוד. אם הוא בא עם מזוודה שמשמעותה עיכובים והמתנות לעתיד, זו עלולה להיות בעיה. מול ממשלים קודמים, נתניהו התמחה בגרירת רגליים. לפעמים זה היה הדבר הנכון לעשות. אבל מול טראמפ גרירת רגליים תהיה מסובכת יותר. היא לא תואמת את הטמפרמנט והסנטימנט שלו.
האזינו להסכתים של שמואל רוזנר, במסגרת הקיפוד והשועל
שאלה חדשה בתחזית המדד, בואו להשתתף: האם עד סוף 2025 ייצאו מעזה למדינות אחרות יותר מ-250 אלף פלשתינים?
וכל אלה, כאמור, נתוני רקע, שעליהם צריך לבנות קומה של מדיניות. מה תהיה המדיניות? יכול להיות שלטראמפ כבר יש מדיניות מגובשת וחלוטה, שיודיע לנתניהו שאותה צריך לממש, ויכול להיות שלא. לא כדאי להניח שאנחנו יודעים אם יש או אין. אנחנו יודעים מה כמה מהיעדים שטראמפ מעוניין בהם: סיום המלחמה, בלי שלטון חמאס, עם החזרת חטופים, עם שלום עם סעודיה, בלי התלקחות מחודשת של קרבות בצפון, עם סיכוי להישג משמעותי שאפשר להתפאר בו. יעדים יש בשפע. אבל כדי להשיג אותם צריך לגבש מדיניות שכוללת סדרי עדיפויות, מהלכים ריאליים לכיוון השגת היעדים, לוחות זמנים. לא כדאי להניח שאנחנו יודעים מה המדיניות שטראמפ חותר אליה. אולי לקראת סוף השבוע נדע, ואולי לא נדע. טראמפ הפתיע בעוצמת הלחץ למימוש עסקת חטופים, אחר כך הפתיע בהתעקשות שנראית אמיתית על הרעיון של הוצאת תושבים מעזה. והוא ומקורביו ממשיכים לומר שלא יקבלו המשך של שלטון חמאס ברצועה. והוא ומקורביו כמעט לא אומרים שום דבר על איראן. והוא ומקורביו מנהלים שיחות עם הקטרים והסעודים שלא בטוח שיש לנו מידע מלא על תוכנן.
איזו מדיניות תצא מכל זה? יש שאלות של טווח קצר: האם טראמפ מתעקש על מעבר לשלב שני של העסקה, ואיך זה מתיישב עם ההודעה שחמאס לא יישאר בשלטון. הוא יכול לומר לנתניהו: השלם את העסקה ואחר כך תוכל לחזור להילחם בגיבוי שלי. הוא יכול לומר לנתניהו: מבחינתי תתעקש על הדחת חמאס ואם זה יפיל את שלב ב של העסקה – שיפיל – ונאשים את חמאס. הוא יכול לומר לנתניהו: השלם את שלב ב של העסקה ואחר כך נראה. כלומר, אולי לא בטוח שחמאס אכן יודח מהשלטון. הוא יכול לומר לנתניהו: קודם מגעים עם סעודיה, שמחייבים אותך להסכים למדינה פלשתינית, אחר כך הדחת חמאס. הוא יכול לומר לו: מה אכפת לך מעזה, אנחנו הולכים לרוקן את עזה. בוא נתקדם לעסקה הרבה יותר שאפתנית.
מה מכל אלה יאמר? האם יאמר משהו אחר מכל אלה? לישראלים רבים נדמה שהם יודעים מה טראמפ רוצה, ובדרך כלל מה שנדמה להם שהוא רוצה מתיישב עם מה שהם עצמם רוצים. יש מהם שאומרים ״טראמפ יתעקש על השלמת העסקה״. יש מהם שבטוחים ש״טראמפ מתכוון ברצינות להפלת חמאס״. כל אלה משאלות לב יותר מאשר ידיעה ברורה. נגלה כאן משהו שהוא לא בדיוק סוד: אפילו נתניהו לא יודע מה טראמפ רוצה. אפילו לנתניהו יש ספקות ותהיות. וגם חששות. הפגישה עם טראמפ מלווה בחששות.
וכל זה, לפני שאמרנו איראן, שעם כל הכבוד לעזה, היא השאלה הגדולה יותר. בסוף השבוע הצעתי (בטור שלי במעריב), את האפשרות שישראל תרוויח בעזה ותפסיד באיראן. כלומר – טראמפ יגבה את התוכנית הישראלית בעזה, אבל יתקדם להסכם שלא כל כך נוח לישראל עם איראן. למי שזוכרים מי האוייב המסוכן באמת ומי האוייב המסוכן פחות זו תיראה כעסקה לא טובה. למי שעסוקים בחשבונות של הישרדות הקואליציה, זו תהיה עסקה נוחה. סמוטריץ׳ איים לפרוש אם ישראל לא תחזור להילחם בעזה. הוא לא יפרוש אם טראמפ יתקדם להסכם מדיני עם איראן, שיטרפד את השאיפה הישראלית לטלטל את המשטר האיראני או לשלול ממנו יכולות שיאפשרו לאיראן לפרוץ ליכולת צבאית גרעינית.