הסנטימנט הציבורי ברור: יש רוב שתומך בהפסקת המלחמה, אם החטופים יוחזרו. סקר של כאן 11 הוכיח את זה השבוע, סקרים רבים הוכיחו את זה לפניו. לפני חודשיים, כמעט שבעה מכל עשרה ישראלים בחרו באפשרות ״התקדמות בעסקת החטופים, ואחר כך החלטה מה יהיה עם שלטון חמאס בעזה״ לעומת ״עצירת עסקת החטופים, כדי לחזור להילחם בעזה להפלת שלטון חמאס״ (אפשרות שהועדפה על ידי עשרים אחוז). בסוף חודש מרץ, סקר של חדשות 12, 69% תמכו ״בעסקה להחזרת כל החטופים תמורת סיום המלחמה״.
גם עמדת הממשלה ברורה: היא לא מוכנה להפסיק את המלחמה, גם לא תמורת החזרת כל החטופים. ראש הממשלה נתניהו הבהיר זאת ב״הצהרה המיוחדת״, שלא היה בה שום דבר מיוחד, כאשר אמר ש״בתנאים האלה לא נסיים את מלחמת התקומה לפני שנשמיד את חמאס ולפני שנבטיח שרצועת עזה לא תהווה עוד איום”. שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳ אמר זאת הבוקר (שני): “יש דבר אחד שלא נעשה כדי להחזיר את החטופים: לא נכנע לארגון טרור. יש לנו שעון חול של חטופים. החזרתם תקרה רק אחרי שנשמיד את חמאס״.
הטרמינולוגיה שונה, כמובן. הציבור נשאל על ״הפסקת מלחמה״ – ומסכים. המנהיגים מדברים על ״כניעה לחמאס״ – ולא מסכימים. אבל המשמעות זהה: הפסקת המלחמה היא, ובכן, לא כניעה לחמאס, אבל השלמה עם מציאות לא נוחה, שאין בה מימוש מלא של מטרות המלחמה. למה הציבור מוכן לזה? מכמה סיבות: הראשונה, הוא רוצה את החטופים בבית. השנייה, אחרי שנה וחצי התעייף. השלישית, אולי נואש מהאפשרות שישראל תממש את מלוא מטרותיה. נתניהו אמר: ״נדרשים אורך רוח ונחישות כדי לנצח״. בנובמבר 2023 אפשר היה לשמוע אמירה כזאת ולהנהן בהסכמה מלאה. לקראת מאי 2025 קצת קשה יותר.
קשה יותר משתי סיבות. האחת – הזמן עבר, המלחמה מתמשכת, והאמון בנתניהו ובממשלתו נמוך. למעשה, הוא היה נמוך לאורך כל הדרך, כבר מתחילת המלחמה. אבל בתחילת המלחמה היתה סבלנות למרות האמון הנמוך, ותחושה שיש יעדים פחות או יותר ברורים, ושהפעולה מתנהלת פחות או יותר כפי שרוב הישראלים סבורים שהיא צריכה להתנהל. עם הזמן, האמון הנמוך החל לתת את אותותיו גם ביחס למדיניות הממשלה, פעולות הממשלה, הנחיות הממשלה. במלאת שנה למלחמה, רוב הישראלים כבר הסכימו עם האמירה ש״המלחמה התארכה בגלל שלא הוגדרו יעדים ברורים וריאליים שיאפשרו לסיים אותה״. רובם הסכימו ש״המלחמה התארכה בגלל שיש לקואליציה אינטרס פוליטי להאריך את המלחמה״. מאז עברה עוד חצי שנה. קשה להניח שהרוב שהיה כבר אז הצטמצם מאז.
האם מאות אלפי עזתים יעזבו את עזה בשנת 2025? זה הזמן להצטרך למשחק התחזית של המדד
ויש סיבה שנייה לקושי לקבל את הצורך באורך רוח ונחישות. כשלון מוחלט של הממשלה להסביר את צעדיה ומטרותיה. כמובן, קשה יותר להסביר ולשכנע כשהאמון נמוך, והקשב ספקני. במובן זה, יש קשר בין הסיבה הראשונה לבין הסיבה השנייה. אבל גם אחרי שלוקחים בחשבון את המכשול הזה, הממשלה לא עושה עבודה טובה בהנהרה של הכיוון שאליו היא חותרת, ובעיקר של הצעדים שהיא מתכוונת לנקוט כדי לממש את מטרותיה. סיסמאות יש בשפע: ניצחון – לא ניכנע – חמאס יתפרק מנשקו – נשמיד – נחזיר בלי להיכנע – ועוד כיד הדמיון הטובה. אבל איך כל זה יקרה לגמרי לא ברור. היכן שהממשלה מזהה נחישות, רוב הציבור מזהה גרירת רגליים. היכן שהממשלה קובעת שיש נחרצות, רוב הציבור מזהה הססנות בקבלת החלטות. היכן שהממשלה מזהה התקדמות, רוב הציבור רואה חזרתיות. שהרי, את אותן הצהרות בדיוק אפשר לצטט מנאומים שנישאו לפני שנה ויותר. גם אז היינו על סף הישג, גם אז החמאס היה על סף התמוטטות, גם אז ראינו את ה״סדקים״ שיובילו לקריסת השלטון בעזה. שנה חלפה, וכל הצהרה מיוחדת נשמעת כקודמתה, שנשמעה כקודמתה, שנשמעה כקודמתה.
את הכישלון של הממשלה להנהיר את התוכנית שלה לציבור אפשר לייחס לכמה סיבות. אולי לממשלה יש תוכנית סדורה, מגובשת, ריאלית, שאינה יכולה לשתף בה את הציבור. נניח – שישראל מחזיקה אמצעי מיוחד, כמו הביפרים בלבנון, שצריך שעת כושר מסויימת כדי להפעיל אותו, ואז באמת תבוא ההתמוטטות. אם זה המצב, הממשלה מנועה מלומר לציבור מה התוכנית. היא מדברת על התוכנית במילים מעורפלות כדי שלא לשבש את אותה התוכנית. עוד אפשרות: לממשלה יש תוכנית, והיא מסתירה אותה מהציבור לא מסיבות מבצעיות – שמירה על היכולת לממש את התוכנית – אלא מסיבות פוליטיות. גם כך הציבור רוצה לסגור את האירוע. אם היה יודע מה הממשלה מתכננת, היה נעשה נחוש הרבה יותר לסגור אותו, אולי כעוס, אולי מזועזע, מי יודע. אם יש תוכנית כזאת, אני בוודאי לא יודע. אפשרות שלישית: לממשלה אין תוכנית. היא מדברת במילים מעורפלות משום שגם לה עצמה לא ברור לאן ממשיכים מכאן. אולי היא מחכה שהרמטכ״ל יציל אותה באיזו הברקה, אולי האמריקאים, אולי התפתחות חשובה אחרת שתספק את המנוף להכרעה. אולי.
משלוש האפשרויות, הראשונה היא זאת שנכון לקוות לה. משלוש האפשרויות, הראשונה היא זאת שנפגעת הכי קשה מחוסר האמון בממשלה. אם לציבור היה אמון בממשלה, הוא היה מניח שיש לה תוכנית, היה משער שסיבת ערפול המטרות עניינית. זה היה מאפשר לראש הממשלה לבקש עוד קצת ״אורך רוח״ ואולי לקבל עוד קצת אורך רוח. בתנאים השוררים כעת, של העדר אמון, הבקשה לאורך רוח נתפסת כמה שמאחוריו מסתתרת אחת משתי האפשרויות הפחות טובות – או שלממשלה יש תוכנית שהציבור מתנגד לה בתוקף, או שלממשלה אין תוכנית והיא סתם גוררת רגליים.
את התוצאה אפשר למדוד בסקרים. את התוצאה אפשר לראות בשיח הציבורי. את התוצאה אפשר לראות בשיעור ההתייצבות לשירות המילואים. ככל שהממשלה לא תצליח לשכנע את הציבור שהיא יודעת לאן היא חותרת, כך יקשה עליה לגייס את הציבור לטובת השגת היעד. וממשלה ישראלית שמנהלת מלחמה, כאשר הציבור לא מאחוריה, היא ממשלה שלא יכולה להשיג את יעדיה. הציבור הוא כל מה שיש. בלעדיו – הממשלה היא כלום.
למה יש רוע בעולם? בואו לקרוא את הספר החדש והמטלטל של ישראל קנוהל
