1.
שבע עשרה שנים עברו מאז שכתבתי מאמר, לא חשוב במיוחד, למגזין ניו רפבליק, ובו ניסיון להסביר מדוע ייתכן שישראל תתקוף את איראן – אפילו אם היא יודעת מראש שיהיה לה קושי גדול להשמיד את תוכנית הגרעין שלה בכוחה בלבד. הכותרת אמרה את הכול: Stirring the Pot – ביטוי באנגלית שאין לו תרגום מדוייק. אולי ״לטלטל את הספינה״. הטענה, בתמצית הייתה זו: ישראל תיאלץ לתקוף לא משום שהיא מסתייגת מדיפלומטיה בינלאומית יעילה – אלא משום שתקיפה ישראלית היא הדרך היחידה לזעזע את העולם מספיק כדי להניע אותו לפעול – הדרך היחידה להניע פעולה דיפלומטית בינלאומית יעילה.
זה מאמר שהתיישן לא רע. מה עשתה ישראל בשבוע האחרון? הפכה את הפעולה הדיפלומטית הבינלאומית היעילה לאפשרית. מה עשה טראמפ הלילה? הפך את הפעולה הדיפלומטית היעילה לאפשרית. אחרי שלאיראן לא תהיה יותר תוכנית גרעינית, יהיה טעם במשא ומתן. אחרי שלאיראן לא תהיה יותר אפשרות לתעתע בנושאים ונותנים, יהיה טעם במשא ומתן.
2.
עכשיו זה תלוי באיראנים. ולא צריך לקנא בהם. מולם עומד נשיא שנראה נחוש מאוד, צבא אימתני. בגבם – אין גיבוי. הסינים נאלמו דום. אם יעודדו את איראן להגיב, להתגונן, המלחמה תחולל משבר שיתבטא במחירי הנפט, מה שיחריף את המשבר הכלכלי בסין. הרוסים עסוקים באוקראינה. הם הימרו על מניה מפסידה בסוריה, לא בטוח שיש להם דרך להמר על עוד אחת באיראן.
את ישראל זה קצת פחות מעניין, אבל כאשר מתבוננים בהחלטה של טראמפ יש הכרח לקחת גם את ההקשר המעצמתי בחשבון. התקיפה של טראמפ, בעיתוי הזה, בנסיבות האלה, היא מכה לציר שמכונה ״קרינק״ – על שמן של סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה.
3.
טראמפ שבר הלילה מחסום פסיכולוגי חשוב. המחסום של טראומת עיראק. הוא עשה את זה באופן דומה במידת מה לאופן שבו ג׳ורג׳ בוש האב שבר את המחסום הפסיכולוגי של טראומת ויאטנם, כאשר החליט לשלוח את צבא ארה״ב למלחמה נגד עיראק בתחילת שנות התשעים. יש שיאמרו: את המחסום שבר ביל קלינטון, כאשר שלח את המפציצים האמריקאים לפעולה במלחמות יוגוסלביה. בדרך לאירוע ההוא נרשמו חילופי דברים שהפכו מאז לאגדה מוכרת. קולין פאואל, אז יו״ר הכוחות המשולבים, התנגד לפעולה האמריקאית. מדלן אולברייט, אז שרת החוץ, הקשתה עליו: אז בשביל מה אנחנו צריכים את הצבא המפואר שלנו?
קלינטון התערב ביוגוסלביה, אבל אפשר לצפון קוריאה לגלגל קדימה את תוכנית הגרעין שלה. אם צריך לסמן רגע שבו ניתן היה לעצור את הצפון קוריאנים, זה היה במהלך הכהונה שלו. לפני כמה ימים, קלינטון סימן שלא למד הרבה מאז, כאשר תקף את ראש הממשלה נתניהו, בטענה שמטרתו היחידה במתקפה נגד איראן היא לשרוד בשלטון. אולי עדיין נדמה לו שנתניהו נכשל – בעוד שהוא הצליח. אם תבחרו לעיין בספרו של קלינטון ״חיי״, תגלו – לתדהמתכם? – שהנשיא האמריקאי לשעבר נתן לעצמו קרדיט על הצלחה מול הקוריאנים. בחיי (הא, הא) כך כתב: שלושה ממשלים “ניסו להעמיד את תוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית תחת שליטה” ורק אחד הצליח. ממשל קלינטון. אם אתם לא מאמינים, פתחו בעמוד 625. הקוריאנים שיטו באמריקאים, אבל קלינטון מסביר שהכישלון הוא למעשה הצלחה.
קל לחבב את קלינטון. לא קל לא לחבב את דונלד טראמפ. אבל קלינטון נכשל – וצפון קוריאה היא מדינה גרעינית. לטראמפ יש סיכוי להצליח – ואיראן אולי לא תהיה מדינה גרעינית.
גם את נתניהו לא תמיד קל לחבב. בשבועיים האחרונים, זה לא כל כך חשוב.
אז תהיה הפיכה באיראן? תחרות תחזית האירועים של המדד נמשכת – ונשמח אם תצטרפו
4.
כפי שכתבתי כאן כבר לפני כמה ימים, לארה״ב יש היסטוריה של כניסה מאוחרת למערכות. קודם היא מחכה לראות לאן נושבת הרוח, מתלבטת, אחר כך מחליטה. למעצמה בגודל שלה יש אפשרות להתלבט כמה שתחפוץ, משום שכניסה שלה משנה את המערכה, בין במוקדם ובין במאוחר.
במקרה הזה – הכניסה באה מוקדם למדי, אבל לאחר שכבר התברר לאן נושבת הרוח. אם המבצע הישראלי לא היה הצלחה כל כל מסחררת, ספק אם טראמפ היה לוקח את הסיכון. מכיוון שהמבצע הישראלי הוא הצלחה כל כך מסחררת, מבחינתו של טראמפ אין ממש סיכון.
5.
זה לא נגמר כמובן. או שהמערכה הצבאית תימשך, כי האיראנים לא יקבלו החלטה לוותר ולהיכנע. או שהמערכה הדיפלומטית תתחיל, כי האיראנים יבואו בראש מורכן לשולחן המשא ומתן. טראמפ תבע מהם אתמול ״כניעה טוטלית״, אבל אפילו כניעה כזאת צריך לתרגם לשפה של הסכמים, לפרטים, למערכת של פיקוח והשגחה. במקרה של יפן וגרמניה, לאחר מלחמת העולם השנייה, כניעה טוטלית הייתה כרוכה גם בשינוי משטר. צריך להניח שלא זה הדבר שטראמפ תובע (ואם כן, המלחמה תימשך). במלחמת האזרחים האמריקאית, לכניעה ללא תנאי הייתה משמעות דומה – ביטול של המשטר של מדינות הדרום.
נשיא זהיר בדבריו, לא היה משתמש במונח הזה, בלי לשקול בדקדוק את משמעותו הדיפלומטית והמשפטית. טראמפ אינו זהיר בדבריו. הוא מן הסתם משתמש במונח הזה משום שיש לו את הצליל הבומבסטי שהוא מחבב.
האם לתוצאה נוכל לקרוא ״כניעה ללא תנאי״? הנושאים ונותנים עם איראן יידרשו לעשות את החשבון הקבוע, לחפש את נקודת האיזון המיטבית, בין ״כניעה״ לבין ״השפלה״. כניעה מוגבלת, מתוחמת, מתוכננת בחוכמה, יכולה להוביל לעידן של יציבות. השפלה היא נקודת זינוק למשבר הבא.
6.
התיאבון של הציבור הישראלי גדול, כפי שאפשר לראות בגרף המצורף כאן, המבוסס על הסקר של המדד מהשבוע שעבר. חלק גדול מהציבור הישראלי (היהודי) היה רוצה לראות חילופי משטר באיראן – ציפייה מובנת. זו אכן תהיה התוצאה המיטבית של המשבר.
טוב שנלמד להסתפק בפחות מהתוצאה המיטבית. ידיעה מוסמכת על סופה של תוכנית הגרעין הצבאית של איראן היא אירוע גדול מספיק, דרמטי מספיק, כדי להפוך את המלחמה של השנה וחצי האחרונות לניצחון מהדהד. ניצחון שהיה לו מחיר כבד, כמובן. המכה של תחילת המלחמה תכאב עוד זמן רב. אבל מבט צלול על מצבה של ישראל הבוקר מלמד על האפשרות שהיא באמת מנצחת. על האפשרות שבקרוב מאוד מצבה ישתנה מהיסוד.
שיבה באוקטובר: ספר חדש של עדי שורץ ועינת וילף, על מה שמונע פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני
